פרוג זו לא מילה גסה.
אני אוהב לדבר ולשתוק ומצטער שאי אפשר לעשות את שניהם בו זמנית. |
| 10/2009
עוד לילה קצת אחרת
10/10/09 3:41
אני נזכר בפוסט ההוא, קראתי אותו לא מזמן והבנתי שהוא פוסט טוב. הכתיבה עצמה לא מדהימה, אבל האוירה טובה.
הפעם הדברים קצת שונים-
אני יושב על כסא פלסטיק באמצע הבסיס ו"שומר" על הנשקיה שלא תברח...
בבסיס ענק במרכז הארץ, שגם אם יגיע לפה מחבל בטעות, הוא יעצור וישאל אם אני יכול לכוון אותו לבסיס אמיתי של צה"ל.
השמיים שחורים-בהירים מכל האור שמגיע מכל הערים הקרובות, שמסתיר את הכוכבים בשמיים.
מסביבי יש פחי זבל ובניינים ישנים ומכוערים, מבטון ואסבסט (עוד הוכחה לדאגה של צה"ל לחייליו). הנוף של הפוסט ההוא מנצח, בלי ספק.
הזמן האחרון מלא בכל-כך הרבה תהפוכות, ובאמת שאני כבר לא מכיר את עצמי, אם
אי פעם הכרתי. הרבה פעמים אני תוהה איך אפשר להגיד שאת מכירה אותי כל-כך
טוב אם אני לא מכיר את עצמי. ובכל זאת את כנראה הבנאדם שמכיר אותי הכי טוב
מכולם.
החודשים האחרונים היו גרועים. כבר הכעתי לסף הייאוש והויתר, אבל התגברתי,
בינתיים. אי אפשר באמת לבגיד שזה סופי, כי אצלי זה אף פעם לא סופי, ואם
משהו היה סופי זה היה אומר שאני מכיר את עצמי- טענה מופרכת.
אבל עכשיו טוב, וזה כבר טוב. האמרה- "סוף טוב- הכל טוב" היא לא נכונה, היא
צריכה להיות "עכשיו טוב- הכל טוב", כי מי הגדיר בכלל מה זה סוף? ואם אחרי
ה"סוף" ה"טוב" ההווה לא טוב?
הרי הפרספקטיבה שלנו על מה טוב ומה לא טוב נובעת תמיד מהמצב הרגעי שלנו, והוא מה שחשוב. אושר רגעי הוא אושר נצחי ברגעו.
אני יושב ומנסה למצוא תנוחה נוחה לכתיבה, כשהנשק בין הרגל שלי לבין
המחברת, ובשביל יציבות לכתיבה יש ספר מתמטיקה של האוניברסיטה הפתוחה
מאחורי המחברת.
לא חשבתי שאני אצליח ללמוד בשעה כזאת, אבל החיים מפתיעים.
שומע גנרטורים בבסיס שנדלקים ונכבים כל כמה דקות, כאילו הם חווים התקפי זעם.
טיפות מטפטפות מגג הבניין שמעליי אל הרצפה שמתחתיי- לא גשם, אלא לחות כבדה. הטל מתאסף דווקא בגגות ה"רעפים" מפלסטיק.
הלימודים באו"פ מתחילים עוד שבוע ואני כבר מחכה להם. סוף-סוף משהו שיעסיק אותי ויכריח אותי להפעיל את הראש.
כבר למדתי יותר ממה שהייתי צריך לשיעור הראשון. אם הייתי יכול להבחן מתי
שאני רוצה בטח הייתי מסיים ללמוד הכל לפני סוף הסמסטר וניגש מוקדם לבחינה.
במקום זה, אני לומד עכשיו דברים שאני לבטח אשכח עד סוף הסמסטר והבחינה.
כרגע אני נאבק בין שני רצונות שלי- להמשיך לכתוב ולהשמיד את כל היתושים שהחליטו להפוך אותי לבופה 'אכול כפי יכולתך'.
ולא משנה כמה אני הורג, תמיד באים עוד ממזרים שותי-דם.
הלוואי והייתי יכול לדעת מה אני רוצה, לדעת מה טוב לי ואיזה בחירה תשב לי טוב יותר על המצפון.
חלק גדול מאוד מאושר של בנאדם תלוי ביכולת שלו לבצע שני דברים:
(1) להבין מה הוא רוצה.
(2) להגשים את מה שהוא רוצה.
ולמרות שאלה נשמעים כמו משימות מאוד פשוטות, רוב האנשים לא מצליחים לבצע את שתיהן.
ולמרות שיש תסכול ידוע וברור כשמבצעים את (1) ולא מצליחים לבצע את (2), יש
גם תסכול אחר, שהרבה פעמים מתעלה על הקודם- כשיש יכולת לבצע את (2) אבל לא
מצליחים לבצע את (1). וזה המצב שאני בו רוב הזמן.
מה שמראה שהמשפט "Ignorance is bliss." או "בורוּת היא אושר עילאי." הוא לא נכון, במיוחד כשמדובר בידיעת עצמך.
השאלה המתבקשת היא- איך נבין מה אנחנו רוצים?
יש מושג שנקרא "התבוננות עצמית". רק על-ידי התבוננת עמוקה במעשים, במחשבות וברגשות שלנו נוכל להבין את עצמנו.
קורה לי הרבה בזמן האחרון שמצטבר לי איזה מטען מעיק במשך כמה ימים ואני
מרגיש רע בלי לדעת בכלל מה הסיבה ואני צריך משהו שיבהיר לי מה אני מרגיש
ולמה.
בדר"כ אני מגיע להארות ולמסקנות בנוגע אליי ולחיים שלי כשאני לבד, הרבה
פעמים באוירה לילית-מלו-דרמטית-רגועה כמו שעכשיו, לפעמים בהליכה או במקלחת
או בשירותים. ולפעמים אני מבין דברים רק כשאני מדבר עם מישהו על מה שעולה
לי באותו רגע, אסוציאטיבית, ואז אני מבין שאני בעצם מדבר על הסיבות שרע
לי- אלה שחיפשתי כל הזמן.
אדם שמחובר לעצמו הוא אדם מאושר. (תשאלו את הבודהיסטים).
לילה טוב וחג שמח.
4:50
נ.ב.
שני שלטים בבסיס ששעשעו אותי:
-"סע לפי
הסימן,
רקטום."
(במקור זה היה 'סע לפי הסימן הכתום'. משום מה המשחק מילים (תרתי משמע?) הזה הרבה יותר מצחיק בקונוטציה של בסיס צבאי...)
-"שהבדל לא יברח,
ושלא יהיה מלוכלך,
השליכו את הסיגריות לפח,
בפקודה ! ! ! "
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
