Teenage Dream?

לא מאמינה שמחר אני אהיה בפולין. 

החוויה הזאת מתקרבת אלי בצעדי ענק .

רגשות מעורבים. ציפיה מהולה בחשש.

בזמן שכולם יושבים ומפהקים כשמספרים לנו סיפורי זוועות בהכנות , אני יושבת עם דמעות בעיניים וצמרמורות בכל הגוף.

אז כן , אני חוששת . אבל אני לא מתלבטת אפילו לשנייה .

מגיל אפס אני ידעתי שאני רוצה לטוס לפולין. לראות במו עיני את מה שמספרים לי. אבל בעיקר - לצעוד בגאווה במקומות שבהם רצחו את בני עמי, את בני משפחתי, ולהראות שאחרי הכל אנחנו ניצחנו. 

חוויה קשה לפני , אבל אני לא מפחדת. אני מביטה לה בעיניים וצועדת לעברה. 

רק עוד פחות מ 24 שעות.

החברות שלי יבלו במסיבות. ואני? אצעד בגאווה בפולין.

ומה שאני הכי מצפה לו - אני אזכה לקרוא בטקס שאנחנו עושים שם קטע שאני כתבתי.

המילים שלי יהדהדו שם.

לא קטע קריאה שחוזר על עצמו בכל שנה, כזה שכולם מכירים בעל פה.

אלו הן המילים שלי. שכתבתי מהנשמה שלי . מהלב שלי.

המילים שלי שיפלחו את האוויר של פולין .

שם במקום שהעם שלי נרצח.

המילים שלי. הנקמה הקטנה שלי.

חיוך..בשבילך..

 עריכה - יוצאים לדרך!!!!!!