מה שמפליא אותי כל פעם מחדש בנושא השואה זה שלא משנה כמה אתה חושב שאתה יודע על השואה- אתה תמיד תגלה עוד ותופתע מחדש. פעם אחרונה שהייתי ביד ושם הייתה נורא מזמן , אז איפשהו בראש זה התמזג לי עם לוחמי הגטאות וכשהגענו לשם גיליתי משהו שונה לגמרי ממה שציפיתי. ציפיתי למקום שחור וקודר, וגיליתי מקום מואר שנמצא בסביבת טבע יפייפיה . רק כשהמדריך התחיל להסביר על המוזיאון עצמו גיליתי כמה מחשבה הושקעה בעיצוב של המוזיאון , כל פרט ופרט , החל מהעיצוב מבחוץ , אל העיצוב הפנימי , ואל סדר המוצגים. המסע הקטן שאנחנו עברנו בתוך המוזיאון הוא מסע סמלי שמסמל את כל השנים של היהודים במלחמה. המוזיאון מתחיל בירידה מפותלת , מגיע לשפל המדרגה, ומשם יש עלייה תלולה אל עבר האור שבקצה המנהרה. מדהים כמה מחשבה הם השקיעו בזה. עוד דבר שהפתיע אותי בחוויה היום זה לגלות כמה שהכיתה שלי מדהימה. כמה ששאר הכיתות עשו רעש ובלאגן , צחקנו ושרו , ואנחנו הקשבו למדריך וכיבדנו את המעמד.
החוויה עצמה בתוך המוזיאון הייתה חוויה מטלטלת. המון אינפורמציה קשה , המון סיפורים קשים. סיפורי זוועות לצד סיפורי גבורה. כמעט בכל בחדר שעברנו , וכמעט בכל מצב שהמדריך תיאר אני יכלתי להגיד "כן כן זה מה שסבתא שלי חוותה, זה מה שסבא חווה ". חלק מאוד גדול מהמשפחה נספה בשואה. לעבור מחדר לחדר, מסיפור לסיפור ולהיזכר בסבתא , האישה החזקה הזאת שהערצתי. לחשוב שהיא עברה את זה. מטלטל.
ואז כשהגענו לחדר שמוקדש לגיבורי המלחמה מכל הצבאות - התמלאתי גאווה. זה היה המקום היחידי בכל המוזיאון שבו הרשתי לעצמי לחייך. שוטטתי ליד המקום שמציין את גיבורי הצבא האדום בידיעה שסבא שלי הוא אחד מהם , אח של סבתא שלי הוא אחד מהם. קראתי שם שמתוך כל החיילים היהודים בצבא האדום (כ 800000) רק 150 חיילים קיבלו את התואר "גיבור ברית המועצות" ובינהם אח של סבתא . התמלאתי גאווה, שהספר שסבא שלי כתב על השירות שלו ועל המלחמה נמצא שם. ביד ושם.
החלק הכי קשה היה הסיפור של העד. הדמעות עמדו לי בעיניים והתאפקתי שלא לבכות . מגיל צעיר חונכתי שאסור לי להפגין חולשה . אז שמרתי את הדעמות בפנים , אבל את הצמרמורות לא יכלתי לעצור. ואז הכתה בי המחשבה הזאת , שבעוד חמש , שש שנים (במקרה הטוב ) לא ישארו יותר ניצולי שואה. לא יהיו עדים חיים.
אולי יעמוד במקום ההוא שחקן שיעביר את הסיפור. אבל שחקן? זה ממש לא אותו אפקט כמו אדם שחווה את החוויה. המחשבה הזאת צימררה אותי, המחשבה שאולי הילדים שלי יגדלו לעולם שבו השואה היא אגדה אורבנית ,לא יותר מסיפור אימה זוועתי. אסור לנו לשכוח, אסור לנו לסלוח . ואנחנו חייבים , חייבים , חייבים להעביר הלאה לילדים ולנכדים. כי אם נשכח- זה עלול לחזור על עצמו.
השיר הזה תמיד מזכיר לי את השואה. אולי כי הוא מככב בטקסי יום השואה . אבל בעיקר כי השואה תמיד תהיה קוץ בלב שלנו , תמיד תזכיר לנו את עברנו , תמיד תכאב , ולא תרפה מאיתנו.
כינוי:
All you will never know
בבלוג זה
בכל הבלוגים
