אני יורדת מהאוטובוס ושם מול העיניים שלי שוכבת מכונית הפוכה על השמשה. זכוכיות מנופצות מכל עבר . משטרה. פקק גדול.
אני לא יכולה לראות דברים כאלה, הלב שלי מתכווץ, מתנפץ לאלף חתיכות.
באינסטינקט אני מרימה את הפלאפון מתקשרת לאמא , שואלת איפה היא , אם הכל בסדר, איפה אבא. רק רוצה לשמוע את הקול שלה. הרגעים לפני שהיא עונה נראים כמו נצח וכשאני שומעת אותה אני מרגישה הקלה.
אני לא יודעת למה זה קורה לי , למה התגובה שלי לתאונות כזאת בכל פעם.
אמי לא מבינה איך אנשים חולפים מול התאונה באדישות ורק אני מגיבה ככה.
אני מפחדת, כלכך מפחדת לאבד את האנשים החשובים לי.
פעם זה היה הרבה יותר גרוע, פעם לא הצלחתי לישון בלילות מחרדות שיקרה להם משהו. הייתי קמה בלילה לראות שאמא ואבא במקום שלהם ישנים. ורק אז הייתי חוזרת ומנסה שוב להירדם ללא תועלת. עכשיו זה השתפר , אולי כי הראש עסוק בדברים אחרים.
האנשים שאני אוהבת נמצאים לי עמוק בדם, בלב , בעצמות.הפחד שהם יפגעו גדול הרבה יותר מהפחד שאני אפגע. אני אעשה הכל כדי לשמור עליהם , כדי שיהיה להם טוב. כשאכפת לי ממישהו אני אתן את כל כולי בשבילו, גם במחיר של לדרוך על עצמי בדרך , כי האושר שלי הוא לראות את החיוך על הפנים שלו. והבקשה היחידה שלי בתמורה - שיישארו איתי . זה הכל. שלא יברחו לי , כי אם יקחו לי חלק מהגוף, הכל יקרוס.
אני חושבת על האנשים שעברו את התאונה. הם הורים של מישהו, ילדים של מישהו, חברים של מישהו, אהובים של מישהו.
עולות לי דמעות ,והלב מתכווץ לי.
I will never let you fall
ill stand up with you forever
Ill be there for you through it all
even if saving you sands me to haven
Please don't walk away
And please tell me you'll stay
מקווה שהכל בסדר, אני דואגת . רק רוצה לדבר כבר, ככה בלי סוף. כמו תמיד.להקשיב , לספר , לכתוב .
כינוי:
All you will never know
בבלוג זה
בכל הבלוגים
