מהיום ההוא שילדה בת 10 נשארה לבד בבית ובדיוק אז פרצה אזעקה.
איך שרצתי לממד , התבצרתי.
הדלקתי חדשות , וישבתי שם כמה שעות , מקשיבה לחדשות, מחכה שאמא תחזור מהעבודה.
איך שהרצפה רעדה ובחדשות הודיעו שהטיל שנפל נפל ביישוב שלי, פחות מ500 מטר מהבית שלי.
כל הימים שביליתי ב״קייטנה״ בעבודה של אבא . איך שכל הילדים נהנו ושמחו להם ולא קלטו שאנחנו שם לא בשביל הכיף שלנו, אנחנו שם, במקלט בעבודה של ההורים, כי יש מלחמה.
הזכיר לי איך שאח שלי רק התגייס, רק סיים טירונות ואז היא פרצה , המלחמה. ואמא לא ישנה בלילות מדאגה, דרוכה עם הטלפון ליד האוזן.
עוררה בי מחשבות של מה יקרה אם תפרוץ עכשיו עוד מלחמה.
עוררה בי מחשבות על החיילים שלנו. הגיבורים שלנו.
ועוררה בי דאגה. לך.
ואז , תוך כדי התהיות ,פתאום הכתה בי המשמעות של השיר ״תשמור על העולם ילד״ .
החיילים האלה שפעם נראו לי כאלה גדולים, הגיבורים שלנו,הם בסך הכל ילדים, בסך הכל שנה מעלי . והם שומרים עלינו , הם נלחמים למעננו. כשאני רצה לממד הם נמצאים בשטח.
וזה עורר בי יותר מתמיד את הרצון להתגייס כבר. לא להיות מהאנשים שרצים לממד, להיות מהאנשים שדואגים לזה שהאנשים בממד ישארו בטוחים.
כל המחשבות, התחושות , התהיות, הרצונות - בדקה אחת של אזעקה. איזה מין דבר עוצמתי זה.
כינוי:
All you will never know
בבלוג זה
בכל הבלוגים
