אני, מי שאני, ואני לא אוהבת את זה....

טוב אז ככה, אני כותבת יומן, הפוסט הזה- הוא דבר שכתבתי לפני חודשיים, מצבי הרבה יותר טוב עכשיו, אני כותבת את זה כדי להראות לאנשים שמרגישים כמוני שהם לא היחידים. שאם אני יצאתי מזה, גם הם יכולים. (:

17.10.12
נמאס לי. נמאס לי להיות שמנה בעולם שבו כולם רזים.
אני רוצה למות, אף אחד לא יבין מה זה להסתכל במראה ולשנוא את מה שאת רואה....
אף אחד לא יבין איך זה מרגיש ללכת בין חנויות כדי לקנות מכנסיים ולא למצוא שום דבר שמתאים...
איך זה לשבת בתא הלבשה בחנות ולבכות....
אני כבר שלושה ימים מנסה לא לאכול, להקיא, אני פשוט לא מצליחה.
הייתה היום דיאטנית בכיתה, אני ישבתי והקשבתי... עד שהיא התחילה לדבר על אנורקסיה ובולימיה,

התחלתי לבכות. אף אחד לא ראה...
למזלי.

אני לא רוצה שאנשים ידעו מה עובר עלי.

כלכך קשה לי להסתכל במראה, כל פעם שאני מסתכלת על הגוף שלי אני מתחילה לבכות..

כל פעם שמזכירים את המילים אנורקסיה ובולימיה כואב לי.

אני לא מבינה איך נערות בגילי, עם משקל עודף של 2 קילו מרשות לעצמן להתלונן...

אני במשקל עודף של לפחות 20 קילו. פאקינג 20 קילו!
אין לי מטרה בחיים. אני מאמינה שכל בן אדם נולד למטרה כל שהיא, אבל אני מרגישה שנולדתי בטעות...

נולדתי לחינם... אני לא שייכת לעולם הזה, כולם רזים ואני שמנה.

אני שונה מכולם.