התגברתי על פרידה קשה. אז החבר'ה שקוראים את הבלוג כבר כמעט שנה בטח יודעים על מה היה כול הרעש בתחילת שנה שעברה. האהבה הראשונה שלי התנפצה לי מול העניים בצורה אכזרית. הבחור הראשון שאהבתי בחיי, האהבה הראשונה, החבר הראשון, כול זה נגמר אחרי חודשיים של כאב לב שהבחור העביר אותי. ולבסוף הוא נסע לחופשה עם חברים, חזר, סינן אותי שבוע ואז הודיע לי שיש לו מישהי חדשה.
כמובן שהתרסקתי, התרסקתי כול כך חזק ולא ידעתי איך להרים את עצמי מהתהום שאליה נפלתי.
אבל הצלחתי, הצלחתי לעבור את זה. בראש השנה של שנה שעברה איחלתי לעצמי רק דבר אחד - שיפסיק לכאוב לי כ"כ.
נפרדתי בעצמי. אחרי שהתגברתי על הבחור ועל הלב השבור הוא חזר לחיי וביקש הזדמנות שנייה. אחרי המון התלבטויות ולילות חסרי שינה החלטתי לתת לו אותה. בעיקר בגלל שהבנתי שאם אגיד 'לא' אחייה כול חיי במחשבות על 'מה אם...'. אז חזרנו, ואני אשקר אם אגיד שהוא לא עשה הכול כדי שאסלח והוא באמת השקיע אבל אני הבנתי שזהו, זה פשוט לא אותו דבר. נתתי לו את כול מה שיכולתי והוא לא רצה את זה...למה שטרח בכלל הפעם? אז זילזלתי, רבתי איתו המון, לא היה אכפת לי, ולבסוף אמרתי לו בפנים שאני לא אוהבת אותו כמו פעם, אני לא אוהבת אותו מספיק כדי להילחם על משהו שבשבילי כבר נגמר. אני זאת שהלכתי בסופו של דבר, ואני מודה שלא חשבתי פעמיים, ניפרדנו ואפילו לא הזלתי דמעה. עכשיו אני מבינה שטוב שחשרתי אליו, זאת הייתה כמו סגירת מעגל בשבילי שהייתי צריכה.
השתחררתי. השתחררתי מצה"ל בחורף שעבר, אחרי תקופה נוראית שבה המערכת הזאת שברה אותי לחתיכות ולא הצלחתי להתנגד לה. הביטחון העצמי שלי והערכה כלפי עצמי שאפה ל-0, האנשים בבסיס ובעיקר המפקדת שלי הביאה אותי למקום הנמוך ביותר שאי פעם הייתי בו והשדים שלי אכלו אותי מבפנים. לא הבנתי מה אעשה אחרי השירות שלי, לא חשבתי שאני ראויה לחיי האזרחות כי חשבתי שאני שום דבר, לא אצליח, לא אהיה טובה מספיק, הרגשתי שאני במקום הכי נחות בפירמידת האוכולוסיה וזאת הייתה תקופה קשה ונוראית שהייתה מלווה בבכי יום-יומי ובהרבה ביקורים במיון כי הלב שלי היה קורס.
הלב. השנה הבהירו לי את מצבי טוב מאוד. הבעיות בקוצב לב יעשו את שלהם, הלב שלי כבר עייף מעבודת יתר ולא יודעים להגיד לי אם יהיה פעם אתקף שלא אצליח להפסיק אותו. הגעתי למצב בו הקארדיאולוג הראשי של בית החולים צועק על אמא שלי " זה לב. זה לא אוזן,גרון או כליה, זה לב. ואם הוא יפסיק לעבוד בגיל צעיר כי היא עקשנית מידי זאת תיהיה רק הבעיה שלה".
אני עדין מסרבת לעשות את הניתוח למרות שהרבה אומרים שהוא קל יחסית, וכן, אני בוחרת לחיות עם האופציה של יום אחד...
השנה הבנתי שזה לא רק מתוך פחד מהניתוח, זה בעיקר פחד מהלא נודע, אני לא מכירה חיים אחרים. אני לא יודעת מה זה לא לקבל התקפים, אני לא יודעת איך הלב שלי יכול לתפקד רגיל. זה חלק ממני...ואני מפחדת לוותר על החלק הזה, למרות שהוא הורס אותי.
- קקאו. התחלתי לעבוד בבית הקפה 'קקאו' בסוף החורף שעבר. באתי לעבודה בידיעה שתוך שבועיים מעיפים אותי כי אני כזאת כישלון בכול מה שאני עושה. עם ביטחון עצמי שעמד על 0 נתנו לי מגש ביד ואמרו לי למלצר. החפיפה שלי הייתה ביום שישי ויצאתיי מהמסעדה עם דמעות בעניים מרוב הלחץ והפחד שכירסם בי אבל ידעתי דבר אחד, מצאתי את המקום שלי. המקום עצמו היה חרא, המשכורת הייתה זוועתית, המנהל היה מהסוג הגרוע ביותר של הגברים, והעבודה הפיזית הייתה הורגת אותי. אבל במקום הזה מצאתי את עצמי מחדש, היה לי את הצוות הכי מדהים שנראה אי פעם ומצאתי שם חברים לחיים. הביטחון העצמי שלי צמח בקצב מסחרר, ואם בשבועיים הראשונים הייתי ניגשת ללקוח כדי לקחת הזמנה בברכיים רועדות ובקול חלש היום אני כבר יודעת לפתח סמול טוק תוך שניות. החברים בעבודה תמיד היו צוחקים ואומרים שברגע שיש לחץ אני 'עפה' ונראת מאושרת.
המקום הזה נתן לי את כול מה שחיפשתי בצבא, המקום הזה ביגר אותי, לימד אותי כ"כ המון על עצמי ועל עבודה עם אנשים. למרות כול החרא שאכלתי והפעמים שהייתי יושבת במטבח עם דמעות בעניים המקום הזה תמיד יהיה מיוחד בשבילי ותמיד תישאר לי פינה חמה בלב בשבילו.
מעגל חברים. מעגל החברים שלי גדל בצורה משמעותית השנה. והכול בגלל המקום עבודה שלי. אני מכירה כ"כ הרבה אנשים מגווונים, בכול הגילאים האפשריים וזה נותן לי המון זוויות על החיים.
פגשתי המון אנשים השנה שאני קוראת להם מלאכים משמיים, שבאמת ובתמים עשו בשבילי כ"כ הרבה והם חברים כ"כ טובים עכשיו. ובאמת שאני מודה כול יום ויום שזכיתי, באמת זכיתי, שהם הפכו לחלק מחיי.
אזרחות. למרות שחשבתי שאף פעם לא אצליח באזרחות ופשוט אאבד את עצמי לגמרי אני בסדר. האמת שאני אפילו מסתדרת. אני אזרחית כבר קצת יותר מחצי שנה ואני מצליחה לשלוט על החיים שלי בצורה טובה, אומנם אני עדין קצת אבודה בעולם הזה אבל לא איבדתי את עצמי כמו שקורה להרבה מאוד אנשים אחרי השיחרור. כעיקרון יש לי המון תוכניות לעתיד, הרבה דרכים שהן אני מתלבטת והמון המון רצון ליישם הכול.
ספרים. ספרים מאז ומתמיד היו חלק מרכזי בחיי אבל בשנה-שנתיים האחרונות החלק הזה נעלם. העומס הריגשי שהיה עלי סגר את הפינה הזאת אצלי. ובשנה האחרונה לקחתי את עצמי בידיים וידעתי שאני חייבת לחזור לקרוא, לפחות כמו פעם. והינה אני כבר יותר מחצי שנה מקפידה על קריאת ספרים, גם כשאני עמוסה בעבודה מעל הראש. (אגב אני קוראת עכשיו ספר שנקרא- "האמת על פרשת הארי קברט", והוא באמת אחד הטובים שיצא לי לקרוא לאחרונה, בקושי מניחה אותו מהידיים. בקיצור מומלץ מאוד).
ספורט. בדיוק כמו הספרים, היה פעם דבר נורא מרכזי בחיי עד שהוא נפסק עקב הרבה נסיבות. השנה הכרחתי את עצמי לחזור לרוץ ולעשות כול מיני תרגילים בבית. והיי, עכשיו אני אפילו מתאמנת בחדר כושר :)
כסף. בערך מאז אוגוסט שעבר נהייתי נורא רגישה בעניין הכסף. החלטתי שאני פשוט מפסיקה להלוות כסף מההורים, גם אם זה 20 שקל. ואני גאה בעצמי שבמשך שנה שלמה באמת לא לקחתי מהם אפילו שקל, ואם הייתי לוקחת החזרתי עד האגורה האחרונה.
אומנם זה לא קל ולפעמים בסוף חודש אני לא יכולה לצאת עם חברים כי הכסף נגמר, אבל אני אעדיף להישאר בבית ולא לקחת מההורים. כי באמת השנה למדתי כמה קשה זה להרוויח את הפרוטות האלה, וכמה קשה להורים להחזיק את הבית, את כול החשבונות וגם אותי. והאמת שדיי התאהבתי ברעיון שיש לי כסף משל עצמי, אשראי משל עצמי- ואני מחליטה מה עושים איתו.
ח"ול. טסתי בקיץ לשבועיים לרוסיה. בקרתי את סבתא, דודה שלי ושלל המשפחה שנשארה שם אחרי שלא ראיתי אותם שלוש שנים. החופשה הזאת באה בדיוק ברגע הנכון בזמן תקופה נורא מבלבלת שהייתה לי. החופשה הזאת, באזור הכי נידח שאפשר לעלות על הדעת ברוסיה, עזרה לי לארגן את הראש מחדש ולחזור לארץ יותר ממוקדת ועם פחות באלגן בראש. צריכה לשמר את זה לקראת השנה החדשה ולטוס כמה שיותר.
בנים. אז אחרי הפרידה המדוברת עם האקס לא היה לי שום דבר קרוב לאהבה או לקשר רציני. אבל הכרתי הרבה בנים, רובם נהיו ידידים טובים שלימדו אותי דבר או שניים על החיים. הראייה שלי לגבי בנים השתנתה בשנה הזאת לחלוטין, הבנתי המון דברים שפעם אפילו לא חשבתי עליהם ובעיקר הבנתי בדיוק מה אני צריכה לחפש בגבר.
הבנתי שעל אהבה לא מתפרשים, אבל גם לא צריך להמשיך להיות בקשר שגורם לכם יותר סבל מאשר אושר רק כי 'מפחיד' להיות לבד.
עברה עליי שנה נורא משמעותית וחוויתית, בעיקר התבגרתי, המון. אני באמת לא אותה ילדה מפוחדת שהייתי בראש השנה שעברה... כול החיים שלי כאילו השתנו ב-180 מעלות.
אבל בעיקר השנה למדתי להאמין בעצמי. גם כשאף אחד אחר לא.
אני מאחלת לכולנו שנה מדהימה, מאושרת, מלאה בחוויות ושינויים והמון המון כיף.
והכי חשוב כמובן - הלוואי שכול אחד מאיתנו ימצא את מקומו ואת האהבה שהוא מחפש
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Hometown glory
