דפיקות קלות על דלת חדרה העירו אותה. היא הצטנפה בשמיכה שלה, מקווה שהדופק יעזוב אותה בשקט. הוא לא.

"אנסטסיה," קולו המתחנן של סאם עבר דרך הדלת. "אני יודע שאת ערה." ואיך הוא בדיוק יודע את זה? היא שאלה את עצמה ברוגז בזמן שהתרוממה מהמיטה. היא פתחה לו את הדלת. "וואו, החדר שלך השתנה." הוא העיר, מבט נבון נשלח אליה.

אנסטסיה השפילה את עיניה אליו בסקרנות. "מה היה כאן על הקירות?" היא שאלה אותו. הוא הסתובב אליה בחשדנות. "איך את יודעת שהיו כאן דברים על הקירות?"

"הסימנים האפורים." היא הסבירה. למראה חוסר ההבנה במבטו, היא המשיכה. "הם סימנים שנגרמו כתוצאה מתלישה של סלוטייפ."

"את... את אהבת לרשום הערות." הוא אמר לבסוף, פניו מתעננות. "את תמיד הסתובבת עם פנקס ועט. אני חושב שהיית מדביקה כאן את ההערות שלך, אבל מעולם לא נתת לי לקרוא מה כתבת."

אנסטסיה נאנחה. למה היא הייתה כל כך סודית? אם היא הייתה נותנת לאחיה לקורא את מה שרשמה, היה לה רמז לגבי האישיות שלה. "למה באת?" היא שאלה את סאם, שסקר את חדרה.

"אה, ארוחת ערב." הוא השיב בשעמום. "את יודעת. אימא ואבא רוצים שנהיה משפחה מאוחדת."

היא עיקמה את אפה. "לא, אני לא יודעת." היא תיקנה אותו. "איך הם?" היא שאלה אותו לבסוף, קולה שקט.

"בואי ותראי," אמר לה אחיה הקטן. היא צעדה בעקבותיו במסדרון הארוך, כאשר מידי פעם הם פונים ימינה ושמאלה. היא ניסתה לזכור את הצעדים, ואז חזרה עליהם בצורה הפוכה, כדי שתוכל לחזור לבדה. היא הייתה כל כך מרוכזת, עד שלא שמה לב שסאם עצר, ונתקעה בו.

"סליחה," היא מלמלה בשעה שעיניה סרקו את החדר. המטבח היה נאה מאוד, אך היה ניכר בו שלא מבשלים בו יותר מידי. חלק מהארונות היו פתוחים, ואנסטסיה הבחינה בקופסת קורנפלקס מציצה אליה מאחד מהם. היא פנתה להתבונן באנשים שישבו סביב שולחן עץ גדול למדי.

האדם הראשון שהביט בה היה זה שרכן אליה בדאגה בבית החולים וסיפר לה מה שקרה. אביה. עיניו הביטו בה בצורה שלא הצליחה להגדיר. מין פחד שכזה. הוא בטח חושש לשלומי, חשבה לעצמה אנסטסיה. שיערו היה שחור, ועיניו הכחולות דמו פלא לעיניו הכחולות של סאם.

האישה שישבה לידו והשתתקה כאשר אנסטסיה הופיעה בפתח החדר הייתה אמה. היא זכרה אותה מאתמול. השיער הבלונדיני שהתנופף על כתפיה היה גוון השיער האמיתי שלה, אך היה צבוע. אתמול, בדרכן חזרה מהפסיכולוג היא עצרה אצל הספר. עיניה החומות היו גם הן ירושה מאימה.

האדם השלישי שהיה בחדר היה אחיה הגדול. הוא לא היה גדול ממנה בהרבה, זיהתה אנסטסיה. אולי בשנה, שנתיים. שנה, החליטה לבסוף. השיער שלו היה בהיר, דומה בגוון שלו לשיער שלה ושל אימה, אך עיניו היו כחולות כמו של אביה ואחיה הקטן. היא הנהנה לעצמה. בהחלט היה אפשר לראות את הדמיון בין כולם.

"היי, אנסטסיה," אמה הייתה הראשונה שהתאוששה מההלם שתקף את בני המשפחה. "בואי שבי," בעצם, אחיה הגדול נראה סתם משועמם. היא חשבה. הוא התעסק באוכל שלו, כמו היה לו משהו טוב יותר לעשות מלדבר איתה. כנראה שהיא לא הייתה בקשרים כל כך טובים עם האחים שלה.

נחושה לשנות את זה, היא התיישבה לידו. הוא הביט בה בהפתעה, ההבעה הראשונה ששינה מאז שנכנסה לחדר. "אז באמת שכחת הכל, מה?" הוא הביט עליה בלגלוג. "ואני חשבתי שאת עובדת על כולנו."

"סליחה?" היא שאלה אותו, פניה מביעות את מה שחשה בדיוק. אי-הבנה.

"סלחתי." הוא השיב, רגוע. "רק כדאי שתסגרי את הפה, את יודעת. זבוב יכול-"

"אתה יודע," קטע אותו סאם ברצון לעזור לאחותו, שהביטה באחיהם הגדול בתדהמה. "זה שאנסטסיה איבדה את הזיכרון זאת לא סיבה למחזר את כל הבדיחות הישנות שלך. אני עדיין זוכר אותן."

אנסטסיה התאוששה, מנערת את ראשה. "זה בסדר," היא חייכה חיוך קורן, או ניסתה לחייך. "אני שמחה לפגוש אתכם." היא אמרה.

"אנחנו לא לקוחות חדשים שלך," מלמל הבלונדיני שישב לידה. "רק המשפחה שלך." היושבים בשולחן מיהרו להשפיל מבטיהם.

"אז, אנסטסיה, איך החדר שלך? סידרתי אותו קצת." אביה חייך אליה, אך עיניו עדיין נראו לאנסטסיה חושדות. היא החליטה שהיא מדמיינת. הזיכרון הזה רק גורם לי צרות.

"הוא גדול." היא אמרה, מודעת לכפל המשמעויות. "בכלל, הבית הזה ענק." המשיכה. היא מילאה את צלחתה מהסיר שעמד במרכז השולחן והכיל דבר בלתי מזוהה.

"טוב, זה מה שקורה כשיש לך אבא שהוא רופא בקנה מידה עולמי," חייכה אימה בגאווה לא מוסתרת. אנסטסיה הרימה גבות, כמעט בתיאום עם אחיה הגדול.

את שאר השיחה הם העבירו בפטפוטים קלים, מנסים נואשות למצוא נושא לשיחה שגם אנסטסיה תוכל להשתתף בו. הם לא מצאו. כל דבר שרצו לדבר עליו, אנסטסיה לא ידעה עליו דבר. היא לא הכירה את דודה בלה, ולא זכרה מיהו הנשיא הנוכחי. אחיה הגדול משך בכתפיו חצי שעה לאחר תחילת הארוחה ופנה לחדרו. שאר שני המשפחה התפזרו גם הם, כמו האוויר יצא מהם.

אנסטסיה נעצה את עיניה החומות בשולחן הריק כשהבינה שהיא אפילו לא יודעת את שמו של אחיה הגדול. היא החליטה למצוא אותו, ואלי לדבר איתו קצת על העוינות שהפגין כלפיה.

היא מיהרה לחזור למסדרון שבו התחילה את דרכה. כשהגיעה לעברו, זיהתה את דלת חדרה ואת דלת חדרו של סאם. אחרי מחשבה קצרה היא הגיעה למסקנה באשר למקומו של החדר של אחיה הגדול. זה חייב להיות כאן. חשבה. היא פתחה את הדלת בכוח.

אחיה היה שכוב על המיטה, אוזניות ענקיות מונחות על אוזניו ושערותיו הבלונדיניות נופלות על פניו בחן. הוא בטח שובר לבבות, חשבה אנסטסיה. ואז, איכס, הוא אחי.

"סליחה?" הוא הוריד את האוזניות מאוזניו והביט בה בכעס.

"סלחתי." היא השיבה במהירות, מפנה את כסא התלמיד הכחול שעמד באמצע החדר מבגדים ומתיישבת עליו.

"הכוונה הייתה, מה את עושה בתוך החדר שלי?" הוא היה עצבני. "את יודעת, החדר שלי. אני יודע שאיבדת את הזיכרון, אבל זאת לא סיבה להיכנס לחדר שלי בלי רשות."

היא צמצמה את עיניה. החדר שלו היה שונה מחדרה. הקירות היו צבועים בצבעים חדים ומנוגדים, בעוד על הקיר נתלה פוסטר של שחקנית. היא הרימה את גבותיה כשהבחינה בו.

אחיה גלגל את עיניו. "כל כך מתאים לך. גם להיכנס לחדר שלי בלי רשות, וגם לעשות פרצופים." הוא חזר לשכב על המיטה, מחזיר את האוזניות.

"חכה!" היא התרוממה מהכיסא, ממהרת לשלוף את האוזניות מאוזניו. "אני רציתי לשאול אותך משהו."

הוא הביט עליה בעיון. "יש לך מכשיר הקלטה עלייך? מצלמה נסתרת, אולי?"

"מה? לא!" היא קראה בתדהמה. "אני לא מסתובבת עם דברים כאלו."

"אני מצטער לבשר לך, אבל את כן." הוא התרומם מעט מהתנוחה שבה שכב, נשען על מרפקיו.

אנסטסיה הוציאה את הפנקס שליה מהכיס, ופתחה אותו בדף הראשון שבו כבר כתבה. היא מצצה את העט בעיון, והוסיפה, 'אבא חושש לי. גיליתי שאני נוהגת להסתובב עם ציוד של בלשים, ושאני אוהבת לרשום דברים בפנקס.'

אחיה הרים גבה. "ממש לא מסתובבת עם דברים כאלו." הוא סינן. "צ'או," אנסטסיה אמרה לו, מסתובבת אל המסדרון ונכנסת לתוך חדרה, שוכחת מהשאלה שהתכוונה לשאול אותו.