אנסטסיה ישבה בשיכול רגליים על הספה, מול קיר ענק שקוף שדרכו היא ראתה את הים. לפחות להיעלמות הזיכרון שלי יש יתרון, חשבה לעצמה במרירות מסוימת. אני יכולה להתפעל מנוף שבטח כבר נמאס עליי.

היא ידעה מה יהיו תוצאות הבדיקה עוד בטרם קיבלה אותן. היא נכשלה בה לחלוטין. אביה עבד ברפואה, והיא הייתה בת שש-עשרה כבר חודשיים. חודשיים!

"אנסטסיה?" ילד נמוך בעל זוג משקפיים עבים הביט בה בסקרנות מפתח החדר. "אני יכול?" הוא הצביע על הכרית לידה. היא הנהנה, נבוכה. היא לא הייתה בטוחה מיהו.

הוא התיישב לידה, מחקה את שיכול רגליה. "איך את מרגישה?" הוא שאל אותה בעודו מביט בדאגה על פניה.

"אני בסדר." היא נשכה את שפתיה. "הכל חוץ מהזיכרון כמובן, אתה יודע." לחייה הפכו חיוורות כשהבינה שאמרה זאת בקול רם.

"אוי, סליחה." מלמל הילד. "את בטח לא זוכרת אותי. אני סאם, לומד בפנימייה גלקס למחוננים ומוכר יותר בתור ילד הפלא הצעיר. אה, וכן, אני אחיך הקטן." הוא חייך אליה, מושיט את ידו ללחיצה. "האמת היא שלא כל כך הסתדרנו לפני כן," הוא הסמיק. "אבל קיוויתי שנוכל לפתוח דף חדש."

אנסטסיה לחצה את ידו מבלי יכולת להבין מה היא עושה. "יש לנו עוד אחים?" היא שאלה אותו, מנסה להתאושש.

"אחד למעשה." אנסטסיה הבחינה בכך שסאם נראה לפתע לחוץ. הוא משך בצווארון חולצתו בעצבנות. "הוא הגדול. אני חושב שתהיה לך הזדמנות לפגוש אותו בערב."

אנסטסיה הנהנה, מנסה לעכל. שני אחים, שני הורים. בית מול הים. בית מפואר מול הים. "תגיד, אנחנו עשירים?" היא שאלה את אחיה לפתע, מביטה בו מבט חודר.

"אחת מהמשפחות העשירות ביותר במדינה." קולו של סאם נהפך שקט יותר. אנסטסיה נפנתה אליו, עיניה פוגשות בעיניים הכחולות-בהירות שהוסתרו תחת משקפיים עבים.

"איך הייתי בתור אחות?" קולה רעד לרגע ואז התייצב. היא נזכרה במה שאמר שניות קודם לכן. לא כל כך הסתדרנו. סאם נשך את אצבעו בהיסוס, ואנסטסיה חשה בגל החמצה דואה בגופה. איך אני יכולה לחיות כשאני לא יודעת מי אני? כשאני מאוכזבת ממישהי שאני לא מכירה ושהיא אני?

"לא היית אחות רעה." סאם אמר לבסוף בקול מרוחק. "זה פשוט שאת אהבת להתעסק בעניינים שלך, ולא הקדשת לי יותר מידי זמן." הוא ענה, משפיל את עיניו.

הוא קם, שולח אליה מבט אחרון. "אני מקווה שתתאוששי, אנסטסיה." הוא אמר בקול ילדותי שגרם לה לרצות לחבק אותו.

אנסטסיה הביטה ברגליה. הספה שעליה ישבה הייתה לבנה, בוהקת כמו הרגע ניקו אותה. מעניין, חשבה. יש לנו עוזרת? מחשבותיה נקטעו למראה ערימת ספרים שהונחה בפינת החדר. היא ניגשה אליה, מחטטת בה.

לא רע, היא חשבה כשמצאה ספר עם כותרת מעניינת. אני יכולה להיות מאושרת גם כשאני לא יודעת מי אני? שאלה את עצמה. כעבור כמה דקות היא החליטה שכן.

ברגע שהיא סיימה לקרוא את הספר היא חשבה רק על שני דברים. דף ועיפרון. אנסטסיה רצתה לכתוב הערות. היא קמה ממקומה, והלכה לכיוון הדלת שממנה יצא אחיה הקטן שעה קודם.

הדלת נפתחה לכיוון מסדרון. אנסטסיה בלעה את רוקה. אז מה, ללכת עכשיו לאורך כל המסדרון? ואיך בכלל תזהי את החדר שלך? היא שאלה את עצמה.

אולי תהיה שם תמונה שלי על הקיר. היא חשבה. המסדרון היה מכוסה בשטיחים עדינים ומודרניים. אנסטסיה תהתה על העיצוב בחדר שלה. האם הוריה דאגו לעצב אותו כמו כל שאר חדרי בית, או שהייתה לה נגיעה אישית בו? אולי היא תרגיש קשר אל עצמה ברגע שתיכנס אליו.

היא שכנעה את עצמה. מי נוטש ילדה שאיבדה את הזיכרון בבית הענק הזה? היא רטנה לעצמה. הורים עשירים ולא אכפתיים. חשבה. אני מקווה שאני סתם מעלה השערות מטופשות, חשבה לעצמה.

הדלת הראשונה שניסתה לפתוח הייתה נעולה. "באסה," היא מלמלה לעצמה בשעה שעברה לדלת הבאה. זאת נפתחה בלחיצה פשוטה וחשפה חדר שינה גדול. הדבר הראשון שבלט לעיניה היה קיר גאווה, שעליו נתלו תעודות הצטיינות יתרה מכל הסוגים. היא סגרה את הדלת.

אולי היא שכחה את הכל כתסביך אחי-הקטן-גאון? היא פקפקה בכך. מעניין שאף אחד לא אמר על זה שום דבר, חשבה לעצמה. איך בכלל איבדתי את הזיכרון? פשוט איבדתי את ההכרה? נפלתי ככה סתם? או שנדרסתי?

היא התיישבה בייאוש, נשענת על דלת אקראית. אני לא אצליח למצוא אותה בחיים. חשבה. חוץ מזה, היא לא רצתה לגלות דברים חדשים. היא רצתה ללכת לישון ולקום כשהיא זוכרת את הכל.

"אנסטסיה?" שדה ראייתה נחסם על ידי סאם, שבהה בה בתימהון. "את מסוגלת לעמוד?" היא קמה במהירות. "אני לא נכה, סאם." היא הפטירה. "אני רק לא זוכרת איפה החדר שלי."

"השלישי משמאל," סאם הצביע על אחת הדלתות המוזהבות. "ברצינות, בשביל מה כל החדרים האלו?" שאלה אותו אנסטסיה באי-הבנה. "למה משפחה של חמישה נפשות צריכה את כל זה?" היא החוותה לעבר המסדרון הארוך.

"אה, אנסטסיה, זה לא כל הבית. זה רק מסדרון אחד." הוא הביט עליה ברחמים. "אם את צריכה עזרה, אני-"

"בחדר מאחוריי." היא אמרה. "כן, אני יודעת. ואיך זה שקיבלת תואר בגילך המתקדם?" היא הוסיפה לאחר מחשבה.

סאם נשך את שפתו. "מה קרה? אני הפרעתי לך לקבל פרס נובל?" אנסטסיה ניסתה להתלוצץ כשראתה שהוא מסתגר בעצמו.

"אני מצטער, אני צריך להיכנס." הוא מלמל. אנסטסיה בהתה בו. "הדלת," הוא הזכיר. היא נזכרה שהיא נשענת על דלת חדרו. היא הותירה אותו מאחור, נכנסת אל החדר השלישי משמאל.

המילה הראשונה שבה אנסטסיה חשבה על החדר שלה הייתה ענק. ואז, ריק. הקירות היו ריקים לחלוטין, בלי אף תמונה או פוסטר בודד לרפואה. מעניין, היא חשבה. דווקא נראה שהיו כאן דברים. על הקירות הופיעו סימני קילוף כתוצאה מסלוטייפ.

הדבקתי כאן דברים, היא הבינה. ההורים שלי הורידו אותם, או שאני הורדתי אותם לפני שאיבדתי את הזיכרון? היא התיישבה על המיטה שלה בכעס. זה כל כך מתסכל לא לזכור דבר, חשבה. אבל למה שההורים שלי יורידו את הדברים בחדר שלי? הגיוני יותר לתת לי להיזכר דרכם. כנראה שזאת הייתה אני.

היא סרקה את החדר שלה בהבעה ריקה. היא לא זיהתה דבר. מבחינתה זה יכל להיות כל חדר אחר. החדר של אחיה, אולי. הקירות היו לבנים לחלוטין, מלבד המקומות שבהם הסלוטייפ השאיר כמה סימנים אפורים על הקיר. תלשתי את הדברים מתוך כעס? אנסטסיה שאלה את עצמה. זה נראה כאילו זה נעשה בפראות.

המיטה הגדולה הייתה מוצעת בסדינים לבנים, בלי שום כיתוב עליהם שיעיד על מה אהבה לעשות או לראות. על השידה הבהירה שהונחה ליד המיטה הונחו פנקס ועט. היא חטפה אותם במהירות. 'יום ראשון בבית,' כתבה. היא לעסה את קצה העט במחשבה. 'מסקרן. יכול להיות שהותקפתי זעם לפני איבוד הזיכרון? אולי כעסתי וכתוצאה מזה נפלתי?'

היא הניחה את השערותיה ליד המיטה, עייפות מרדימה נוחתת עלה. במחשבה שעליה לעשות סיור נוסף בבית היא נרדמה.