פרולוג 

"בואי נתחיל." האדם שישב על כורסת קטיפה מרופדת למול הנערה היה מבוגר למדי, בעל שיער שיבה שמתוכו בצבצו כמה שערות חומות בודדות. הנערה מהנהנת. "איך קוראים לך?"

"אנסטסיה," היא השיבה בהקלה שלא נעלמה מעיניו של היושב מולה. היא שמחה שהשאלה הראשונה הייתה קלה.

"בת כמה את?" אנסטסיה הייתה בטוחה שהוא משרבט ציור, ולא הערכות לגבי מצבה. היא נשכה את שפתיה. "אני חושבת שבת חמש-עשרה." היא הלקתה את עצמה. איזו מין נערה חושבת שהיא בת חמש עשרה? או שאת בת חמש-עשרה או שאת לא.

ד"ר סטיבן צקצק בלשונו. יום הולדתה השש-עשרה נחגג לפני קצת פחות מחודשיים. העובדה שהיא לא זכרה זאת לא העידה על מצב טוב.

"הורים?" אנסטסיה כיווצה את מצחה בתמיהה. הוא באמת שואל אותה את זה?

"יש." היא ענתה לבסוף, מהוססת.

ד"ר סטיבן הביט עליה בחשדנות. "אני יודע שההורים שלך ביקרו אותך בבית החולים ואמרו לך שהם ההורים שלך. אני רוצה לדעת... במה אבא שלך עובד?"

אנסטסיה הרגישה את עצמה נופלת לרגע, ליבה צונח. היא לא זכרה. הפנים של הבחור שביקר אותה בבית החולים קפצו שוב מול עיניה והיא ניסתה לחשוב במה מתאים לאדם כזה לעבוד.

"מחשבים," היא פלטה לבסוף בביטחון שהיה קיים רק במוחה.

הדוקטור רשם כמה דברים נוספים על הדף שהיה מונח מולו. גם כשאנסטסיה ניסתה, היא לא הצליחה לפענח את כתב הסתרים שלו. וגם לא את פניו.

"נעבור לנושא אחר. מה הדבר האחרון שאת זוכרת מלפני בית החולים?"

אנסטסיה קפאה לרגע. היא חיכתה שזיכרון כלשהו ימלא את החלל שנפער במוח שלה. "אני מצטערת, אני לא זוכרת כלום." היא ענתה, התופים הולמים בראשה.

 -

סיפור שאני מקווה שאצליח לסיים. תאחלו לי בהצלחה, ואל תפחדו להעיר תגובות מבקרות, זה חשוב לי.