"למיה יש אקדח

הוא טעון אצלה בראש"

עלי השלכת שנפלו על המדרכה נרמסו בקול תחת המגפיים החדשים של מיה, אלו שהשמיעו קול נקישה חדה כשנעו. היא הביטה בצבעים הפזורים לרגלה, תוהה על הניגוד החד בין המרצפות האפורות והשחוקות לעומת הצבעים הבוהקים של העלים.

היא הרימה את ראשה, שערה השחור שהודק בגומייה על ראשה משתחרר לאיטו. באנחת געגוע היא חשבה על ימים טובים מאלו. העצים הערומים והאוויר הקריר שנשב על פניה חנקו אותה בעוד היא מנסה לא ליפול על ברכיה, מעולפת.

"הכל בסדר?" הנגיעה על כתפה ייצבה אותה, והיא פנתה להתבונן בעובר האורח שהביט בה בדאגה לשלומה. הוא היה בחור בגילה, בעל חיוך מקסים ובוהק. הוא הזכיר לה את עלי השלכת. יש עוד חיים, היא חשבה. ולפתע הקור המקפיא שעל פניה התרכך, וכמעט שנשב עליה בעדינות.

"כן, תודה." היא הנידה באומץ כלפי הבחור, נושכת שפתה. בעודו משגר אליה חיוך אחרון הוא עזב אותה. אך נוכחותו המשיכה ללוות אותה לאורך כל הדרך.