זהו זה, אני חייבת לעשות את זה. אני חייבת, פשוט חייבת, גם אם הראש שלי מתפוצץ מרוב כאבים, גם אם אין לי חשק לעשות כלום, גם אם כולם מכריחים, גם אם יש יותר מידי פיתויים, גם אם הולכים לסרט והפופקורן מפריע להתרכז, גם אם יושבים במסעדה, גם אם מגלים אותי, גם אם המורה מגלה אותי, גם אם הפסיכולוג שיהיה יגלה אותי, גם אם כואב לי מאוד, גם אם הכלבה שלי אוכלת, גם אם החתולה שלי אוכלת, גם אם אחותי אוכלת, גם אם אמא אוכלת, גם אם יבש לי בפה, גם אם יבש לי במוח, גם אם יבש לי בקיבה, גם אם האף שורף כי האוויר יבש, גם אם יש עוגת תפוחים מחורבנת שאמא אוהבת להכין ולאכול, גם אם לא יעודדו אותי, גם אם לא יחמיאו לי, גם אם חברה שלי יותר רזה ממני, גם אם אין לי מה לכתוב, גם אם משעמם, גם אם אני שונאת את העולם המחורבן הזה ואין לי מה לעשות בו יותר.
אז הנה, עם כל הדברים האלה, גם אם הם קיימים, ולמרות שהם קיימים אני הולכת לעשות את זה. ואני הולכת לעשות את זה טוב.
מחר (24.11) שקילה על הבוקר, אחרי הפיפי וגם תמונת מצב, אם יש בטרייה למצלמה (אם אין, יהיה מחר יותר מאוחר)
ואין אוכל. יש רצינות, יש עבודה, יש קושי, ותעודת זהות בלי בית ספר.
אמנם אמא כל היום, אבל אני אשרוד אותה גם מחר.
בהצלחה יפייפיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
