איזה כיף לי.
פאק, זה מרגיש כל כך חרא כשאחת החברות הטובות שלך ואחותך מרעיבות את עצמן והכי חרא זה שהם מרזות.
אני כל כך אנוכית. אלוהים. לא אכפת לי שהן עושות את זה לעצמן אלא אכפת לי שהם לוקחות את זה ממני. אתמול חברה שלי התעלפה, והלכה למיון.
לא הייתי איתה באותו זמן ושמעתי את זה מחברה אחרת. איזה זין זה אני מרגישה כל כך נורא עם עצמי, כל כך לא אכפת לי להיות במקומה, למען האמת, אני משתוקקת להיות במקומה. יש לה אופי כל כך חזק, אני לא מבינה איך היא עשתה את זה היא פשוט הפסיקה לאכול, ככה ביום אחד. והיא מרזה במהירות מטורפת. היא הייתה שמנה יחסית, ועכשיו היא לא באה לבית ספר בגלל העילפון, אני לא אתפלא אם כשהיא תחזור היא תיהיה מקל וכל העצמות שלה יהיו בחוץ. לעזאזל. נמאס לי, אני כל כך חלשה. והצום הקודם לא הצליח. אני כל כך חלשה, אני חייבת להתחזק, אני חייבת לחזק את האופי המחורבן הזה. לפעמים אני מרגישה שכבר לא אכפת לי אם להיות בעולם המחורבן הזה או לא. וכבר לא אכפת לי מכלום, ואני שונאת את ההרגשה שאני נמצאת בה ואני יודעת ששום דבר לא יוכל להסב לי אושר, חוץ מרזון.
אני מלאה באכזבה וייאוש ופשוט נמאס לי מזה, אז פעם אחת בחיים שלי למשך תקופה ארוכה - אני פשוט רוצה להשתנות.
נ.ב. - שמתי לב שהאנשים שאני אוהבת, הם אלו שאני לא מכירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
