The best thing you can give yourself is never giving up

טוב, אז כמו בשבוע שעבר, ונראה לי שגם בשבוע שעבר-עבר, אני מודיעה שכרגע אני קוראת פרסי ג'קסון (גמרתי הרגע את הספר השלישי, והסדרה הזאת רק הולכת ומשתפרת!) ושהמלצת הספרים הבאה שלי תגיע רק בעוד כמה שבועות כנראה, ושבינתיים יש לי רק קטע שכתבתי לפרסם.

הקטע הזה בעצם הוא פחות או יותר קיצור של הסיפור הארוך שאני כותבת... אה... טוב, זהו.

בפעם הראשונה שראיתי את סאם זאת הייתה תאונה. כל הדבר הזה לא היה אמור לקרות. זה היה בחדר שלי, והיה חשוך. זה לא היה כמו בדמדומים - הדלקתי את האור והוא עדיין היה שם. הוא נראה מבוהל, כאילו לא היה לו מושג למה הוא שם - ובאמת לא היה לו מושג.

*

כדי להצטרף למרכז רָיאַן אתה צריך לעזוב את הבית, המשפחה והחברים שלך, כי מה שאנחנו עושים שם הוא מה שאתם קוראים לו "על טבעי". אסור שמישהו שלא שייך לשם ידע על המקום הזה. בגלל זה, כשקיילה גילתה - באשמתי, פחות או יותר - על מרכז רָיאַן ועל מה שעושים בו, הייתי חייב לעזוב את הבית החדש שלי ולהישאר חסר כל.

אבל הייתה גם אפשרות אחרת - לשכנע את קיילה להצטרף אלינו.

***

בהתחלה לא חשבתי עליו בצורה כזאת. בכלל לא. אולי כי בהתחלה הוא רק התחנן אלי שאעזוב את המשפחה שלי ואת כל מה שהיה לי בשבילו. מאוחר יותר הבנתי שהתאונה ההיא הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. משפחה חדשה, חיים חדשים ו... סאם. כל מה שיכולתי לבקש וכל מה שמעולם לא ביקשתי.

הבעיה הייתה שאפילו כשהייתי מאוהבת בסאם, לא ידעתי את זה. וכשידעתי, לא היה לי אומץ להגיד לו את זה. וכשהיה לי אומץ להגיד לו...

הוא לא רצה להרוס את מה שהיה בינינו.

*

הקשר החזק שנוצר בין קיילה וביני היה תוצאה של שני דברים: אף אחד לא הבין אותה טוב כמוני, ואף אחד לא הבין אותי טוב כמוה.

בגלל שאני הייתי יתום ולה היה קשר די מחורבן עם ההורים שלה הבנו אחד את השניה, ופשוט הסתדרנו טוב ביחד. החברות שלנו הפכה במהירות לתלותית.

עכשיו, אין בעיה עם זה שיש רק בן-אדם אחד שתספר לו הכל, מישהו שיבוא רק אליך כשהוא צריך עזרה - אלא אם אתה מתאהב בחברה הכי טובה שלך - והמישהו ההוא, הוא במקרה היא.

עוד בעיה טכנית קלה - היא הייתה בת חמש עשרה, ואני הייתי בן שבע עשרה. היה בינינו הפרש גילאים של כמעט שנתיים, וזה קצת הטריד אותי.

עם כל התסבוכות, עד פה לא הייתה בעיה רצינית; יכולתי פשוט לשתוק.

אבל קיילה היא בחורה שתקנית, במיוחד כשמדובר ברגשות שלה, וחוץ מזה - כשהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי לא היה לה מושג מה אני מרגיש כלפיה: שני דברים שכמעט מנעו ממני להגיד משהו בסגנון "אני לא רוצה להרוס את החברות בינינו," או "אם בעוד חצי שנה אני אהיה איתך יכניסו אותי לכלא."

*

ואז חטפו אותו; הלכתי אחריו; חשבתי שהצלחתי להציל אותו, ואז איבדתי אותו.

ואז הגיעה שיחת הטלפון.

"הם אמורים להגיע ממש עכשיו," פיונה אומרת בנסיון לעודד אותי. היא החברה של לוק, בחור שנחטף לפני שלוש שנים וחוזר עכשיו עם סאם.

"ממש עכשיו?" אני שואלת.

"בימים הקרובים."

דלת הכניסה נפתחת.

*

"אז מי זאת הייתה, הבחורה שבאה להציל אותך?" לוק שואל אותי.

"קיילה. חברה שלי."

"חברה נאמנה, איך שהיא נשארה איתך שם," הוא אומר באירוניה.

"הייתה לה הזדמנות לברוח, והיא ניצלה אותה. היא תחזור, אם היא תצליח להתחמק מפיונה. היא לא התחרטה שם או משהו."

"אתה בטוח?" הספק בקול שלו כל כך מודגש, שאני שוקל להכניס לו אגרוף בפרצוף.

"כן," אני אומר בחדות.

זאת אומרת, זה לא שרציתי שקיילה תחזור.התחננתי אליה שתלך הביתה ותישאר שם, אבל אני מכיר אותה; היא מסוג האנשים שלא מוותרים.

השאלות המרגיזות של לוק גרמו לי להבין משהו פתאום, ממש כאילו הוא פוצץ לי בועה בראש - אני מחכה למשהו שלעולם לא יגיע; אני מחכה שהכל יהיה בסדר. אין לי את כל החיים כדי להשאיר את המצב כמו שהוא, ואין טעם לחכות שמישהו יעשה משהו שרק אני יכול לעשות.

*

אני לא זזה - אני יודעת שזה רק יכאב אם אני אחבק אותו או משהו. הגוף שלי עושה את זה בכל זאת.

סאם לא מסתכל עלי. הגוף שלו מתקשח, אבל הזרועות שלו נכרכות סביבי חזק. הוא לא עוזב.