טוב. היי. אז הקטע שלי הוא לא לגמרי מקורי, וזה יצא לגמרי בטעות. בשיעור נתנו לנו תרגיל של פשוט לכתוב רצוף על כל דבר במשך 10 דקות, וזה מה שעלה לי לראש. המשפט הראשון הוא ממש לא שלי, אלא של מאי, שהזכרתי אותה הרבה פעמים (מזמן), השתתפתי בתחרות כתיבה שלה וקראתי שני סיפורים מדהימים שלה, שאחד מהם מתחיל במשפט הראשון של הקטע הבא. אז... אני מצטערת שזה יצא ככה.
עוד משהו לגבי הקטע, שבכל משפט שכתבתי לא היה לי מושג מה הולך להיות המשפט הבא. מוזר, כי הדמות ידעה לאן היא הולכת ומה היא מתכוונת לעשות מההתחלה, אבל אני לא ידעתי.
היא רצה. רצה מהר ככל האפשר.
היא הגיעה לחנות הספרים ברגליים צורבות, ומיד ניגשה למדף הספרים השמאלי. לא היה בסביבה סולם - היא נאלצה לטפס על המדפים. כשהגיעה למדף העליון היא חפנה בידה את הספרים שמולה ואז שמטה אותם אל הרצפה.
הספר הכסוף נגלה לעיניה. היא משכה אותו ממקומו במהירות ודחפה אותו לתיקה, ואז קפצה. היא הרגישה את רגלה מתעקמת, אבל פתחה שוב בריצה.
לשבריר שניה אחד, לא היה לה מושג לאן תרוץ; רגע לאחר מכן, היא ידעה שזה המקום שאליו הובילו אותה חייה.
היא רצה במעלה הרחוב, ואז על גבעה, ולבסוף פרצה אל תוך היער הדליל. היא המשיכה לרוץ ולא הסתכלה לאחור; היא לא הייתה צריכה להסתכל.
היא שמעה אותם רודפים אחריה - היא שמעה את הנהמות והגרגורים, היא שמעה את הקריאות לטרף. והיא הייתה מוכנה למות; אבל לא לפני שתביא את הספר למקום מבטחים. ואולי שניהם בו זמנית.
הספר היה העולם - העולם שלה. העולם שלה היה כלוא בתוך ספר. והיא ידעה שהוא היה מתנהג כמוה בדיוק אם המצב היה הפוך.
היא ידעה שהוא היה מקריב את עצמו בשבילה.
לא; לא רק זה. היא ידעה שהיה מעדיף למות יחד איתה, מאשר להחביא אותה ולנסות לברוח. גם אם זה אומר מוות בטוח, התאבדות, הם רצו למות ביחד.
היא פרצה מתוך היער לרחוב. לפניה נגלתה כיכר גדולה. היא שמעה אותם מאחוריה; כל כך קרובים.
היא רצה לעבר הכיכר, ולעיניה נגלה הבור הגדול, הבור האגדי שלא נגמר לעולם.
הקלה שטפה אותה: היא הצליחה למצוא אותו.
היא ידעה שרק מי שרוצה למות מוצא את הבור, ובכל זאת לא ידעה אם תצליח למצוא אותו.
עד אותו רגע, היא פחדה למות.
היא קפצה.
*
מעורפל משהו. ודרמטי. טוב, מקווה שאהבתם. רק תזכרו, זאת תוצאה של כתיבה שוטפת של 10 דקות. וזה אומר - אין לך מושג מה בעצם אתה כותב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-