טוב, בגלל שהיום הזה כל כך לא מושלם אבל מדהים רציתי לעשות משהו טוב (בחזרה) וזה הדבר היחיד שחשבתי עליו. אז, פרק מוקדם!
אז בבית ספר היה חרא, אבל אז הגעתי הביתה, ראיתי את אח שלי אחרי חודש שהוא היה במרוקו ולא דיברתי איתו בכלל ואחותי סיפרה לי משהו ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש משמח! אה וגם אחי הביא לי טבעת ממרוקו ואני חולה על טבעות.
ובנימה לא אופטימית זו, אמנם אני במצב רוח ממש ממש טוב (מהסוג שלא מרגש אבל נשאר להרבה -מאוד- זמן) אבל הפרק... ממש לא שמח.
האמת? אני כל כך מחכה להתחיל את הסיפור הבא! החלק שהוא אומר... לא. אני לא אגיד לכם. טוב.. החלק שהוא אומר "אני מתגעגע לקיילה"...
בכל זאת, סוף סוף הגענו לחלק המעניין.
אגב, השם השני של הפרק...
חיים מקושרים.
כי זה קשור.
אז... תהנו (נקווה שלא)
אני הולכת בחושך. כבר עשר בלילה. המנורות עדיין מאירות אותי שניה לפני שאני נכנסת לסמטה החשוכה שממנה מגיעים אל הבית שלי. אני מסתכלת אחורה, אל הרחוב המואר, בתנועה אוטומטית. אף פעם אין שם מישהו, הרחוב תמיד ריק לגמרי בשעה הזאת.
אבל לא הפעם.
הוא מכסה את פי בידיו כשאני מנסה לצרוח. ואז, במהירות וביעילות שראיתי רק אצל אדם אחד, הוא מסובב אותי כך שגבי מופנה אליו, אני צמודה לגופו וסכין מוצמדת לגרוני. לא הייתי מרגישה את הרעד האיום ברגלי אם הוא לא היה גורם להן לקרוס.
אבל הוא מחזיק אותי.הסכין בקושי משפשפת גרוני כשהוא מניח אותי בעדינות על המדרכה, בין הקיר לבינו- דואג שלא יהיה לי סיכוי לברוח, גם אם יכולתי לזוז.
"אל תדאגי," הוא ממלמל. "את תרגישי כמה שפחות."
בחירת המילים שלו מפחידה אותי. כמה שפחות?
רגע לפני שאני מרגישה דקירה בזרועי ומתעלפת, אני מסתכלת למעלה.
זה... זה לא הגיוני.
אני מתעוררת מצלצול פלאפון מוכר. בהתחלה אני לא מצליחה לפקוח את העיניים, כאילו הן דבוקות.
"אמא?" אני ממלמלת ופוקחת את עיני כשאני מזהה את הצלצול. היא מנתקת את הפלאפון וממלמלת אלי כמה דברים בחיוך, ואז קמה במהירות ויוצאת מהחדר. אני מסתכלת סביבי ומגלה שאני לא בחדר שלי, אלא בחדר שנראה כמו...
בית חולים? למה אני בבית חולים?
ואז אני מרגישה את זה. כאב פועם בכל סנטימטר בגופי.
כעבור דקה אמא שלי נכנסת עם רופא צעיר לבוש חלוק לבן. חשבתי שיש כאלה רק בסרטים.
אמא מתיישבת בחזרה על כיסא הפלסטיק שלידי והרופא מתחיל לבדוק אותי.
"הרדמנו אותך לכמה ימים, היילי, אז אולי-"
"אפשר..." אני אומרת בקושי בקול צרוד. שניהם מסתכלים על פני מיד.
"כואב." אני פולטת. הרופא מבין מיד מה אני רוצה ומזריק משהו לתוך צינור שרק עכשיו אני שמה לב אליו, שמגיע עד למין תחבושת לבנה שמודבקת לחלק הפנימי של המרפק שלי. בחילה עולה בי ואני מפנה את מבטי כשאני מבינה שתקועה לי מחט בזרוע.
כעבור כמה שניות הכאב נחלש.
"אמא," אני בולעת את רוקי.
"רק רגע, חמודה," הרופא אומר לפני שאחת מאיתנו מספיקה להגיד משהו. הוא רושם כמה דברים על בלוק כתיבה ואז פונה אלי שוב.
"איך את מרגישה?" הוא שואל בחיוך.
מה אני אמורה לענות על זה?
"כואב לי... הכל." הוא מהנהן ורושם עוד משהו.
"את צריכה לנוח." הוא בוחן אותי ומכווץ את שפתיו בתנועה בלתי מודעת, כאילו הוא מנסה לחשוב על עוד משהו שאפשר לעשות. אני בוהה בתקרה בלי הבעה מוגדרת, מנסה להבין את כל מה שאני לא מבינה- למה אני פה, למה היו צריכים להרדים אותי לכמה ימים, למה כל הגוף שלי כואב, מה לעזאזל קרה.
הרופא עומד שם ובוחן אותי לכמה שניות, ואז מהנהן לעצמו ויוצא מהחדר.
"לנוח," הוא ממלמל לפני שהוא יוצא.
"היילי," אמא אומרת ומניחה את ידה על שלי. אנחנו שותקות לחצי שניה, ואז אומרת ביחד,
"מה קרה?"
♦
"מה זאת אומרת 'מה קרה'?" אני שואלת. היא נראית מבולבלת כמעט כמו שאני מרגישה.
"א-את לא יודעת?"
"יודעת מה?"
"מה קרה לך...?"
"מה זאת אומרת מה קרה לי? מה קרה לי?"
היא לוקחת נשימה עמוקה. "מה הדבר האחרון שאת זוכרת?"
אני חושבת רגע, מנסה לשחזר. "הלכתי הביתה- הייתי אצל איידן, למדנו למבחן... היה מאוחר. בדיוק עמדתי להיכנס בין שני הבתים, לשביל שמגיע בדיוק לבית..." אני זוכרת שחשבתי שהרחוב הרחב והמואר תמיד ריק...
"ואז... ואז..." כלום. אני מנסה בכל כוחי להיזכר מה קרה אחר כך, אבל אני לא מצליחה. כאילו אין מה לזכור. כאילו פשוט נרדמתי ברחוב והתעוררתי פה.
"אני לא זוכרת." אני מודה. היא מסתכלת עלי בחשש, כאילו היא מפחדת שתגיד משהו שיכול לפגוע בי... מאוד.
"אני אלך לקרוא לרופא." היא אומרת בהיסוס וקמה מהכיסא. באותו רגע הדלת נפתחת ושוטרת צעירה ונמוכה עם עור כהה נכנסת לחדר הצפוף. היא מתקרבת לאמא והן מדברות כמה דקות בשקט.
אני רוצה להגיד, "מה קורה כאן לעזאזל?" אבל אני מתאפקת ורק מתסכלת עליהן בעצבנות.
"היילי," השוטרת פונה אליי בטון רך לבסוף. "את לא זוכרת כלום ממה שקרה?"
"לא," אני ממלמלת. וגם לא נראה שיש למישהו כוונה לספר לי.
"מזל שיש לנו עד." היא ממלמלת לאמא שלי.
"הוא מוכן להעיד?" היא מרימה את גבותיה בפליאה.
"כן. פשוט טרגדיה, מה שקרה שם. עוד יותר מהרגיל, אפילו."
"יותר מהרגיל?"
"מישהו מוכן להגיד לי מה קרה?!" אני מתפרצת בכעס. השוטרת מסתכלת עלי.
"אני חושבת שתוכלי להבין... לבד... אה, הזריקו לך סם אונס."
אני מסתכלת עליה בהבעה אטומה.
"מה?" אני לא מבינה.
ואז אני מבינה.
♦
טוב, מצטערת שיצא כל כך קצר. חשבתי שייצא יותר דברים בפרק וכשהבנתי שזה מספיק ארוך כדי להפוך את זה לשני פרקים... עדיף יותר פרקים, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-