אוווףף!
אני חושבת שהסיפור יוצא קצר מדי. :( הרבה יותר מדי קצר.
טוב, פרק מיוחד. אני לא יודעת מה יהיה בו, אבל הוא מיוחד. כי או שהוא ייצא חרא או שהוא ייצא... מיוחד.
אני מצחיקה את עצמי.
"טוב, זהו!" אני נכנסת לכיתה ומטיחה את הספרים בשולחן כהרגלי.
"זהו מה?" הוא נכנס לכיתה אחרי ומסתכל עלי במבט משועשע.
"גמרתי עם הדרמות." אני מעיפה מבט מאחורי כדי לוודא שוב שאין אף אחד בכיתה.
"מה זה אמור להביע?"
אני לא מעמידה פנים יותר, אם אנשים רוצים להידחף לעניינים שלא שלהם, שיהנו."
"חשבתי שאת לא רוצה שיגידו דברים." הוא אומר, המבט המשועשע לא יורד מפניו.
"שיגידו מה שהם רוצים!" אני חצי- צועקת בכעס, אבל הניגוד של הדברים שאני אומרת כל כך חזק, שאחרי כמה שניות אני פורצת בצחוק קצר. החיוך הדק על פניו של ג'ייסון מתרחב.
אני מתיישבת בחיוך כעוס.
"היילי," הוא אומר כעבור כמה שניות של שתיקה. אני מסתכלת עליו בשאלה.
"אני... אני לא ממש מבין... מה קורה בינינו. זאת אומרת, אני לא יכול ממש להבין כשאת מעמידה פנים שהכל בסדר ומתעלמת ממני כשאין אף אחד בסביבה."
והוא נגע בדיוק בנקודה הבעייתית בשבילי.
ביממה האחרונה הבנתי שכל הזמן הזה ניסיתי למנוע מאנשים אחרים להתערב בחיים שלי, אבל מה שקרה בעצם זה שמה שעשיתי פגע ב...תקשורת שלי עם ג'ייסון. אבל גם הבנתי שיש בעיה יותר חמורה.
איכשהו, החיים שלי ושל ג'ייסון קשורים אחד לשני, וגם אם ננסה להפריד אותם, זה לא יעבוד. תמיד יהיה משהו שיחבר בינינו, בין אם נרצה ובין אם לא- מה שמקשה עליי ממש לכעוס עליו או לא לדבר איתו לזמן ממושך.
בעיה היא, שאני חושבת שאני מתחילה לאהוב את ג'ייסון, באמת, אבל לפעמים הוא כל כך מעצבן אותי- שאני בקושי מסוגלת לדבר איתו. ואני לא רוצה לשנות אותו. ואני לא רוצה שניפרד.
זה- רשמית- המצב הכי בלתי אפשרי שהייתי בו.
"אה, היילי?" הוא מנער את כתפי בעדינות.
"מה? אה, מעכשיו זה כבר לא יהיה ככה," אני ממלמלת ויוצאת מהכיתה בחיוך מתוח, בלי כוונה להגיע לשיעור הבא.
"...אבל זה לא הגיוני, נכון, לי?" הקול של נייט מגיע אליי במעומעם, כאילו האוזניים שלי סתומות.
"מה?" אני שואלת בפיזור נפש וגוררת בעייפות את רגלי באדמה הבוצית."מה קרה?" ג'ייסון מניח את ידו על כתפי לפני שנייט מספיק להסביר. אני לא טורחת להתרחק.
כל היום הייתי עסוקה בבעיה החדשה שלי, ורציתי להיעלם ולצרוח באותה מידה. הייתה לי הרגשה רעה בלתי מוסברת, ובשעות האחרונות פשוט ניסיתי להסתגר בעצמי ולמשוך כמה שפחות תשומת לב, להיעלם כמה שיותר.
"כלום," אני ממלמלת ומחייכת בקושי. הם מחליפים ביניהם משפטים שאני לא שומעת, ואז אני מרגישה את הקור מתפשט סביב כתפי כשהיד של ג'ייסון נעלמת.
אני משלבת את ידי. "אני לא צריכה פסיכולוגית," אני אומרת כשקולות הטפיחות השקטות על האדמה נעלמים מאוזניי.
"את רומזת משהו על הנטיות שלי?" נייט אומר בניסיון להצחיק אותי. אני בוהה באדמה ביובש.
"אני מצטערת," אני אומרת אחרי כמה שניות של שתיקה עגומה. הוא מכווץ את גבותיו.
"מה זאת אומרת?"
"אני פשוט, אתה יודע... אני תמיד מנסה... להתאים את מה שאני עושה למה שאני חושבת. זאת אומרת, אני מנסה להתנהג כמו איך שאני רוצה להתנהג, ככה שאני תמיד... אני, וכשאני לא מבינה אפילו מה הולך בראש שלי, אני די משגעת אתכם." אני שותקת לרגע ואז מוסיפה, "לא?"
"תמיד מנסה להיות אמיתית," הוא מגחך. "הייתה לך איזה טראומת ילדות שבגללה את חייבת תמיד לעשות מה שבראש שלך?"
אני חושבת על זה לרגע ברצינות. "לא, אני סתם שונאת להיות צבועה."
"'צבועה'?" הוא שואל במבט מסוקרן. אין הרבה פעמים שבהן הוא יורד לסוף דעתי.
אני מושכת בכתפיי ומסתכלת סביבי. שיבין מזה מה שהוא רוצה.
"הגענו," ג'ייסון פולט סוף סוף ונכנס לבניין שצבעו מתמזג עם השמיים האפרוריים.
"תזכיר לי למה הלכנו ברגל...? אני יכולה לסחוט את הבגדים שלי."
"לא היה לי כסף לאוטובוס," הוא ממלמל ואז מוסיף בקול קצת יותר ברור, "מפונקת."
אנחנו עולים במדרגות שתי קומות ואז ג'ייסון עוצר ומוציא מפתח כחול ורטוב מכיסו.
"תזכיר לי למה אני פה?" אני אומרת בזמן שהוא מסובב את המפתח בחור המנעול, מופתעת שכמעט באמת שכחתי את הסיבה.
"המורה האהובה עלייך," הוא מעיף בי מבט ופותח את הדלת. "או, יותר נכון, את התלמידה האהובה עליה."
"ג'ייסון?" קול רחוק קוטע את קולו הממורמר.
"מי עוד?" הוא מנער את ראשו, מעיף טיפות גשם קטנות לכל עבר.
"אבא אמור לחזור-" הקול מתקרב יותר ויותר ולבסוף, בדיוק במקום שעליו הסתכלתי- בקצה המסדרון, מופיע גבר צעיר- כמעט נער, לבוש חולצה מכופתרת בהירה ומכנסי ג'ינס כהים- שתואמים את עורו הבהיר כמו זה של ג'ייסון- ובידיו מגבת לבנה שבעזרתה הוא מנגב את שיערות ראשו החומות- בהירות, שאורכן מגיע להערכתי לסביבות ה- 5 ס"מ. כעבור שניה הוא מניח את המגבת על הספה שלידו ומנער את שיערות ראשו, בדיוק באותה תנועה שג'ייסון עשה לפני כמה שניות.
"אה, אני רואה ש... התגברת על המשבר שלך." הוא אומר בשעשוע. עיניו הכחולות- אפורות הבהירות מתעכבות על פני לחצי שניה באותו שעשוע שנשמע בקולו, בתוספת משהו שנראה כמו שמץ זלזול, לפני שהוא פונה לג'ייסון, שפולט נחרה.
"אני ממש נשמע כמוהו." הוא אומר ביובש ואז מוסיף, "כריס- היילי, אחי הגדול- המשבר."
כעבור שניה מנצנצת בעיניו של כריס הבנה, והזלזול מתחלף בסקרנות.
"אתה יוצא לקחת אותם?"
"עוד מעט, למה, אתה צריך משהו?" כריס חוצה את החדר לכיוון המטבח. ריח הסבון הנודף ממנו מגיע לאפי כשהוא עובר בינינו.
ג'ייסון מניד בראשו והולך לעבר המסדרון. אני נכנסת אחריו לחדר שלו והוא סוגר את הדלת.
"טוב..." הוא מתיישב על המיטה ופותח את ספר המדעים שלו. אני מתיישבת לידו.
"אז, תאים בקיבה..."
"היילי," הוא אומר אחרי שאנחנו מסיימים, ואני שוב מסתגרת בעצמי. אני מרימה את ראשי ומסתכלת עליו.
"אולי..." הוא נראה... סובל. "אני חושב שאנחנו עושים אחד לשני רק רע עכשיו," הוא אומר בשקט. אני לא יכולה שלא להסכים עם זה, לפחות קצת. לפחות עכשיו.
"אני חושב שאנחנו צריכים לעשות הפסקה." המילה הזאת מקלה עליי, עד כמה שאפשר. הוא מוותר, אבל רק לבינתיים.
אני מהנהנת הנהון אחד חד, לוקחת את הדברים שלי ופונה לכיוון הדלת. בלי להסתכל לו בעיניים.
"היילי..."
"אני לא כועסת או משהו," אני מפנה את פני לכיוונו, עדיין לא מסתכלת על פניו. "זה בסדר." ואז אני יוצאת מהחדר.
♦
"זה היה מהיר," אני שומעת קול מאחוריי אחרי שאני יוצאת. אני מסתובבת ורואה את כריס, נשען על הקיר במרחק של כמטר ממני. אני מסתכלת עליו בתהייה, בלי להגיד מילה.
"אל תיקחי את זה קשה," הוא אומר ומתנתק מהקיר. "לפעמים הוא עושה החלטות לא נכונות."
"רוב הזמן," אני מחייכת חצי חיוך. "אבל לא הפעם." החיוך שלי נמחק. אני שותקת שניה, ואז מחייכת אליו במבוכה, מסתובבת והולכת.
אני יודעת שזה קצר. (?) מצטערת.
אז... צפוי? לא. תסמכו עליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-