מצטערת! o.o
טכנית, יומיים איחור. בפועל זה יום וכמה שעות.
הכל יחסי בחיים.
פרק 6
איך מצאתי את עצמי במכונית עם ג'ייסון, זואי, ליה ואריק- אני לא יודעת.
יום אחד בודד עבר, ואת השינויים כבר כמעט אי אפשר לספור. רק אתמול הכל היה נורמלי, ג'ייסון ואני התעלמנו אחד מהשניה בבית הספר, זואי הסתובבה איתי, ואף אחד לא ידע על נייט.
עכשיו נייט יושב בבית, אלוהים יודע מה הוא עושה- ואני יכולה רק לקוות שזה לא משהו יותר מדי נורא.
אני משתדלת להתעלם מג'ייסון- אני לא ממש יכולה לכעוס עליו על זה שכל בית הספר יודע עכשיו על נייט, בגלל שליה החליטה שכולנו צריכים לצאת לסרט ביחד- ואיך ג'ייסון יכול לסרב לה?
כפות הידיים שלי מתאגרפות והמפרקים נמתחים ומלבינים.
כאילו שלא היו לי מספיק סיבות לכעוס- ולדאוג, זואי החליטה שהיא עוברת צד.
עכשיו לליה יש חברה חדשה.
איידן נפרד ממנה אחרי שהוא דיבר איתה והבין שזה לא הולך להשתנות. היא לא סיפרה לו למה היא עשתה את זה.
ג'ייסון שם את ידו על שלי. אני נרתעת ומשלבת את ידי, ומסתכלת בחלון. כמעט הגענו.
כל היום ניסיתי לחשוב אם מישהו היה יכול לשמוע את מה שאמרתי לג'ייסון אתמול חוץ ממנו. כשהגעתי למסקנה שהשמועות היו חייבות לעבור דרכו, כבר לא היה לי זמן לדבר איתו לפני שיצאנו.
האמת...
אני מנסה לדחות את המחשבה הזאת, אבל היא לא יוצאת לי מהראש, כאילו היא תקועה שם עד שאני אשלים אותה.
האמת היא שאני לא כועסת. לא ממש. אבל אני ממש פגועה.
איך הוא יכל לעשות לנו דבר כזה?
אריק עוצר את המכונית ואנחנו יוצאים. אני רואה בעיניים של ג'ייסון שהוא רוצה לדבר איתי לבד, ואין לי בעיה עם זה. אני במה שנקרא, מצב רוח קרבי.
אבל אני ממש לא רוצה שליה תדע את זה.
"אכפת לכם לתת לנו רגע...?" ג'ייסון מפנה את השאלה לחלל האוויר. אני מתאפקת לא להכניס לו מרפק חזק בצלעות.
"קרה משהו?" ליה שואלת בחיוך שגורם לי לרצות למחוק אותו מהפנים שלה.
ואו...אני ממש אלימה.
"לא," אני רוטנת ומתחילה ללכת לכיוון הכניסה לקולנוע. מזווית עיני אני רואה את זואי מסתכלת עלי בהבעה אטומה.
ג'ייסון משיג אותי וכורך את ידו סביב מותני. כעבור כמה שניות אני מסתכלת לאחור- ליה ואריק הולכים במרחק של כמה מטרים מאחורינו וצוחקים, מה שגורם לי להתעצבן עוד יותר. זואי הולכת בינינו לביניהם.
"מה קרה?" ג'ייסון אומר בקול חלש שלהערכתי זואי בקושי יכולה לשמוע.
"נייט," אני מסננת בכעס.
"מה איתו?" הוא שואל. באותו רגע אני פשוט רוצה לעצור, לצעוק עליו, לעשות מזה דרמה. אני מאגרפת את ידי ומשלבת אותן.
"אתה צוחק עליי?"
"אה," הוא מסתכל עלי לדקה ארוכה. "זה לא הייתי אני."
"אז מי, הקיר?"
"היילי, למה שאני אעשה דבר כזה?"
"אה, זה בדיוק מה שאני שואלת את עצמי. אבל למה אוולין עשתה דבר כזה? למה זואי עשתה דבר כזה?"
דמעות עולות בעיני. ג'ייסון מצמיד אותי אליו.אני מתקרבת אליו, מנצלת את הרגע, ואז מתנתקת ממנו והולכת במהירות לכיוון הכניסה, מובילה את החבורה הקטנה של האנשים היחידים שאני לא מסוגלת לסבול כרגע.
"מה קרה?" נייט שואל אחרי שאני נכנסת לכיתה ומטיחה את הספרים שלי בשולחן.
"כלום," אני רוטנת ומתיישבת. הוא שותק.
"שום דבר חדש." אני פותחת את מחברת המתמטיקה שלי ומוצאת את הדף שבו כתבתי שיעורי בית להיום, ששכחתי מהם לגמרי. אני בוהה במחברת דקה, מנסה להתרכז, ואז הראש שלי מתחיל לכאוב ואני סוגרת אותה בחבטה.
"אתה חושב שג'ייסון באמת עשה את זה?" אני שואלת בשקט, לא מורידה את עיני מהמחברת הסגורה.
"מי זה עוד יכול להיות?" הוא שואל בקול קודר.
"מה שאני לא מבין-" הוא מוסיף אחרי רגע, "למה את מסתירה את זה מכולם?"
"את מה?" אני שואלת בפיזור נפש.
"את מה שקורה ביניכם, בכלל."
אני מסתכלת עליו לרגע קצר לפני שאני מדברת. "אני לא רוצה שכל השכבה תתערב לי במערכות יחסים."
"יש לך רק אחת," הוא צוחק, רגע לפני שג'יסון מתיישב לידי.
"מה קורה?" הוא שואל. אני מגלגלת את עיני ומניחה את ידי על השולחן, מתחת לראשי.
"את זוכרת את הארוחה היום..."
"איזה ארוחה?" אני מרימה את ראשי.
"זאת ש..." לפי המבט שלי הוא מבין שנזכרתי לאיזה ארוחה הוא מתכוון.
"אני יכול לא לבוא אם את רוצה,"
"לא, זה בסדר," אני רוטנת.
"היילי..." ג'ייסון כל כך רגיל שאני עוצרת אותו, שהוא אפילו לא טורח להמשיך את המשפט. אני משעינה את ראשי על ידי ומחכה.
"אין לי איך להוכיח לך שזה לא הייתי אני," הוא אומר בהיסוס אחרי כמה שניות. "אבל אם את לא סומכת עלי, כדאי שתגמרי עם זה עכשיו."
נייט מושך בכתפיו כשאני מסתכלת עליו.
"היילי, אני יכולה לדבר איתך שניה?" אני שומעת קול מוכר מדי מאחורי שניה לפני שאני פותחת את פי. אני דוחפת את כסאי אחורה וקמה לפני שאני מסתובבת כדי לוודא שליה היא באמת מי שדיברה אלי. להפתעתי היא תופסת את ידי ומושכת אותי לקצה מרוחק של הכיתה, רחוק מטווח השמיעה של רוב הילדים. אני מתקשה להסתיר את הפרצוף הנדהם שלי.
"שמעתי..." אני עוד יותר מתקשה להאמין לעיניים שלי, שאומרות לי שליה נראית נבוכה.
"זואי סיפרה לי על איזה מקום שג'ייסון לקח אותך אליו...תראי, אני לא רוצה לסכסך, ואין לי מושג מה קורה ביניכם, אבל... לא תיארתי לעצמי שהוא יעשה לי משהו כזה." היא אומרת בדרמטיות ומשפילה את מבטה.
"יעשה לך מה?" אני שואלת בחדות.
"אה," היא מסתכלת עלי במבט המתנשא שלה שאומר, זה ברור מאליו, כאילו.
"שהוא ייקח אותנו לאותם מקומות, את יודעת." אני מרימה גבה.
"כן, כן. את לא מאמינה לי, ברור. היילי, אני לא צריכה שתאמיני לי. יש לי מספיק חברים. רק רציתי להזהיר אותך, לתת לך הוכחה שהוא לא מי שאת חושבת שהוא. הוא כבר לקח אותך לפארק הזה עם הפרחים? ויש בית קפה קטן..." כן. התשובה היא כן. היא ממשיכה לספר לי על עוד ועוד מקומות ודברים שהיא טוענת שהיא עשתה עם ג'ייסון, והתשובה היא תמיד כן.
אני מציצה החוצה מהחריץ הקטן שיוצר פס אור דק בין דלת החדר שלי לקיר, בדיוק בזווית שבה אפשר לראות את המפה שעל השולחן ומעליה כלי אוכל וסכו"ם מסודרים בחגיגיות יחסית שלא מתאימה לערב יום חמישי רגיל.
"טוב," אני יוצאת מהחדר ומחככת את ידי זו בזו. אני ניגשת לשולחן ומורידה ממנו את כל הכלים ואת המפה, ואז מוציאה מהארון את הכלים שאיתם אנחנו אוכלים בכל ערב.
"מה את עושה?" דלת הבית נטרקת מעצמה ואמא שלי כבר נכנסת למטבח עם שלוש שקיות סופר עמוסות.
"אנחנו לא צריכים להעמיד פנים שאנחנו נורמליים, ג'ייסון כבר יודע שאנחנו משוגעים." אני אומרת ועוזרת לה לסדר את המצרכים במקרר, ואז מסכמת בראשי-
ויש לי בערך עשר סיבות שונות לכעוס עליי אז אין לי מצב רוח להצגות של אף אחד.
אנחנו מסיימות במקביל לערוך את השולחן ולסדר את המצרכים במקום בתוך כמה דקות.
בדיוק כשאני מתיישבת בעייפות על הספה, מותשת מהיום הנורא הזה, אני שומעת דפיקה בדלת ומתרוממת מיד בעליזות מדומה לפתוח לג'ייסון את הדלת.
מהרגע שבו אני פותחת לג'ייסון את הדלת ועד הרגע שאני סוגרת אחרינו את דלת החדר שלי, אני לא מורידה את החיוך מפני.
צלצול הפלאפון שלי נשמע שניות ספורות לפני זה של ג'ייסון. אני הולכת לשידה שליד המיטה ולוקחת את הפלאפון שלי, בעוד ג'ייסון מתיישב על המיטה באי נוחות מסויימת ומוציא את שלו.
'אני לא כל כך מרגיש טוב. אני בטח לא אוכל לפגוש אותך מחר בערב... מצטער.' אני מתיישבת לאט בזמן שאני קוראת את ההודעה של נייט.
'טוב, תודיע לי אם יש משהו שאני יכולה לעשות. תרגיש טוב.' אני שולחת בחזרה ואז פונה לג'ייסון.
"מי זה היה?"
"נייט," הוא מסתכל עלי. "ת-"
"אפשר לראות..." אני שולחת את ידי לעברו בהבעה קצת מנוכרת. הוא נותן לי את הפלאפון.
אני קוראת את ההתכתבות על המסך, קוראת שוב את שתי ההודעות האחרונות ואז בוהה במסך כמה שניות.
'אנחנו צריכים לדבר.'
'כן... שישי בערב?'
ההודעה האחרונה התקבלה לנפי כמה שניות, ובה מילה אחת מוכרת שנייט נוהג להגיד.
'מתאים.'
אני מחזירה לג'ייסון את הפלאפון באיטיות ולא זזה עד שהוא לוקח אותו מידי. בדמיוני אני מכה באגרופיי בכרית שמשמשת מטרה לכל מי שפגע בי בימים האחרונים- ג'ייסון, נייט, זואי...
אבל במקום להפוך את הכרית שלי לשק אגרוף, אני מסתכלת על ג'ייסון בחצי חיוך ואומרת,
"אתה יודע, אני צריכה להתחיל לשלוט בבעיות העצבים שלי."
•·•
אז בהתחלה הייתי ממש לא מרוצה מהפרק הזה.
השם שלו עלה לי ממש בהתחלה ויותר התאמתי את הפרק לשם- בדרך כלל זה הפוך.
ניסיתי ליצור הרבה... כאוס.
והפרק לא כל כך טוב, אבל כמו שאמרתי, "בהתחלה הייתי ממש לא מרוצה מהפרק,"
אז היה חלק אחד שאהבתי בפרק והוא... שתי השורות האחרונות שלו.
חחחחח.. אני שרוטה.
אגב, אני מקווה שאתם לא אוהבים את כל הקטע של רבים- חוזרים- רבים- חוזרים וכל הקטע ש... רבים וסולחים וזה, כי נמאס לי מזה ופשוט בפרק הזה ספציפית ניסיתי להכניס כמה שיותר ריבים, אבל אני ממש מקווה וממש אשתדל שזה כבר לא יהיה ככה מעכשיו.
*זה הקטע המשעמם שאתם לא חייבים לקרוא*
אז אם כבר לחפור, אז עד הסוף. החלטתי לספר קצת על איך שה... כתיבה אצלי עובדת.
בסיפור הזה למשל (ברוסם אבל זאת דוגמה טובה), מה שקורה זה שיש כל מיני נקודות מרכזיות של דברים שצריכים לקרות בכל פרק, ולגבי כל השאר אין לי מושג איך הפרק ייראה.
אז הנקודות המרכזיות של הפרקים להלן:
פרק 1-הנשף, הנשיקה.
פרק 2- ג'ייסון מדבר על הנשף, כל הסצנה שהיא מגלה שזה הוא ועומדת להקיא הייתה לי בראש מההתחלה. והעבודה ב... מדעים?
פרק 3-נקודת מבט של ג'ייסון, דגש על זה שהוא אוהב את היילי.
פרק 4- לגבי החלום שלה, ידעתי על מה הוא היה. אבל אני לא זוכרת. והם מתנשקים.
פרק 5- מגלים שהם ביחד, כאן עלה לי הרעיון הגאוני לגבי זואי שאני כל כך לא הולכת לספר לכם.
פרק 6-הרעיון הוא פשוט ליצור בלגן ואז לחרטט איזה משפט שידגיש את ההרמוניה.
ועכשיו, ספויילרים! פרק 7- הרעיון בינתיים הוא שהיילי אמורה להשלים עם ג'ייסון בדרך שלא תימאס על כולנו. (מה? ידעתם שזה יקרה.) ו... אולי סוף סוף נכיר את כריס מקרוב. אה ואולי גם יהיה דגש על נייט ועל זואי. נקווה.
טוב... מצטערת. על החפירות, על הפרק הגרוע, על האיחור, ועל הצפיות- שהיא הפשע הגדול מכולם.
תהנו. :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-