אני מרוצה מהפרק הקודם...
אף על פי שהוא היה צפוי...
יותר ארוך מבדרך כלל? כן! אני מקווה שכל הפרקים יצאו יותר ארוכים.
פרק 5
עבר שבוע מאז שאמרתי לג'ייסון שאני מצטערת והוא נישק אותי.
יום אחרי זה המורה למדעים נתנה לנו לעשות את העבודה השניה ביחד.
"בגלל שעשיתם את העבודה הקודמת כל כך טוב, אתם תעשו גם את העבודה הזאת ביחד," היא אמרה, ובגלל שלא נראה שמישהו שם לב למה שקרה יום לפני כן, ניסיתי להיראות עצבנית.
נייט הוא היחיד שיודע שאנחנו ביחד.
"טוב, קבעתי עם זואי לצאת בערב, אז בשש אתם עפים מפה." אני אומרת לג'ייסון ונייט כשאנחנו מגיעים לכניסה לבית שלי. אני מוציאה את המפתח ופותחת את הדלת עם השלט המטופש שאומר, "יום הולדת שמח, היילי!"
נייט נכנס והולך לחדר שלי בנינוחות. הוא היה בזמן האחרון כל כך הרבה, שהוא פחות או יותר מרגיש בבית. ג'ייסון הולך אחריו בהיסוס בזמן שאני בודקת אם יש מישהו בבית.
"טוב," אני מתיישבת על המיטה ביניהם. "מה אתם רוצים לעשות?"
הם שותקים.
"אני לא מאמין שלא הקדשת לי את הערב של היום הולדת שלך."ג'ייסון אומר פתאום.
נייט מחייך. "אם כבר היית מקדישה אותו למישהו אחר, זה היה צריך להיות אני."
"למה שאני אבחר אתכם במקום את זואי?" אני מחייכת.
נייט עונה כמעט מיד, "כי את יותר אוהבת אותי!"
מהצד של ג'ייסון יש שתיקה שיכולה להתפרש בשני מובנים, ושני המקרים מביכים מספיק כדי להתחמק מקשר עין.
"איך אתה יודע?" אני אומרת, החיוך חוזר בפתאומיות לפני. הוא מזעיף אלי את פניו. זאת לא ממש שאלה שהוא יכול לענות עליה, כי בחודשים האחרונים אני השקעתי את כל זמנו בו וב"בעיה" שלו, ונייט, לעומתי, תמיד יודע מתי לסתום את הפה.
"אז מה קורה איתך ועם ג'ייסון?" זואי שואלת בערמומיות ושותה מהמילקשייק שלה.
"מה קורה איתנו?" אני מערבבת את המילקשייק שלי בעזרת הקשית ומקללת את עצמי על בחירת המילים שלי.
"הממ." היא מכניסה את הקשית לפיה וכאילו שואפת את המילקשייק שלה לתוך הפה לפני שהיא עונה,
"כבר שבוע אתם לא מסתכלים אחד על השניה, מתחמקים, מעמידים פנים שהשני לא קיים." היא מדגישה. אני נשענת לאחור בכיסאי וכמעט מצטערת על הבחירה שלי- לברוח, הבחירה הכי קלה. להעמיד פנים שכלום לא קורה ולהתעלם אחת מהשני כדי שלא יהיו התנגשויות בין המציאות למה שאני רוצה שהמציאות תהיה.
"זואי, את יודעת מה אני חש-חושבת עליהם." אני משתמשת ברבים כדי לכפות על פליטת הפה שלי.
"טוב, לא יודעת," היא מושכת בכתפיה. "חשבתי שאולי אחרי מה שקרה זה ישתנה."
אני משלבת את ידי בכעס. למה כולם חושבים שמה שקרה ישנה את מה שחשבתי על ג'ייסון?
אבל זה שינה, אני עונה לעצמי.
"למה כולכם רואים פתאום את הצדדים הטובים שלו? אני היחידה שבאמת לא סובלת אותם?" אני שואלת בקול הפעם, מפנה את השאלה שלי לחלל האוויר.
אולי הם תמיד ראו את הצדדים הטובים שלו. ואולי זה רק הוא.
קשה לי להאמין שאם ליה תתאהב פתאום במישהו כולם יחשבו שהיא מלאך.
"אני רק אומרת," היא מגלגלת את עיניה ומחייכת. "ג'ייסון לא כזה גרוע. הוא לא כמו ליה-"
"מה ההבדל?" אני מתפרצת לדבריה.
"מה?"
"מה ההבדל בינו לבין ליה?" אני אומרת בעצבנות. פתאום עולה בראשי מחשבה שאני משחקת את התפקיד שלי טוב מדי.
זואי מטה את ראשה למעלה, כאילו רק המחשבה על כל הדברים שהיא הולכת להגיד מעייפת אותה.
"קודם כל, הוא באמת לא העליב אותך כל כך הרבה או משהו. לא שאני זוכרת. אולי הוא צחק מדי פעם..." היא עוצרת לרגע ואז ממשיכה במהירות לטיעון המוחץ שלה. "אבל ראית שכשהוא היה צריך לבחור, הוא בחר אותך ולא את ליה, אף על פי שאת בקושי מצמצת לכיוונו."
"כמו שאמרתי, אולי פשוט נמאס לו ממנה."
"אני לא חו-"
"אפשר להפסיק לדבר על זה?" אני מבקשת ונאנחת. היא משתתקת ושותה מהמילקשייק שלה. אני בוהה בשמים הכחולים שמולי, שהתכהו מזמן.
כשסיפרתי לג'ייסון על השיחה שלי ושל זואי, הוא צחק ואמר שהיא צודקת.
"זאת אומרת, את לא יכולה להסתיר את זה מכולם לנצח," הוא אמר, "אלא אם יש לך תוכניות אחרות..." הייתי כל כך שקועה במחשבות, שרק הנהנתי.
את, הוא אמר את. ידעתי שלו לא אכפת, אבל הוא מעדיף לספר כדי שלא נצטרך להתעלם אחד מהשניה. אבל תהיתי מה פירוש ה...תיוג הזה.
אני מהרהרת במחשבה הלא חדשה הזאת בזמן שאני נכנסת לבית הספר ועוקפת את הבניין כדי להגיע לכניסה האחורית, משם אני עושה את הדרך הארוכה עד לכיתה שלי ומעיפה מבט בג'ייסון במורת רוח לפני שאני מתיישבת.
"היי." אני קופצת כשאני שומעת את הקול של זואי מאחורי ומסתכלת עליה.
"מה יש לך?" היא מתיישבת לידי.
"הבהלת אותי."
לפני שאנחנו מספיקות להגיד עוד משהו המורה נכנסת לכיתה ונותנת לנו עבודה עצמית של שישה עמודים שאני מסיימת בתוך חצי שעה. אני יושבת כמה דקות בחוסר מעש, ואז הולכת לשולחן של זואי.
לפני שאני מספיקה להגיע לשם, אני מרגישה פתאום יד על כתפי ומסתובבת.
"מה?" אני פולטת קצת יותר מדי בגסות כשאני רואה את ג'ייסון עומד מולי ומושכת את תשומת הלב של כמה תלמידים מסביבי. הוא מתלבט, פותח את הפה כדי להגיד משהו וסוגר אותו, ואז מתקרב במהירות ומנשק אותי לשניה אחת לפני שאני מבינה מה הוא עושה.
"מה אתה עושה?" אני לא מצליחה לחשוב על משהו יותר טוב להגיד. אני מסתכלת סביבי- לפי המבטים שהם תוקעים בג'ייסון לפחות חצי מהילדים בכיתה ראו את מה שקרה, כולל אוולין.
אני לוקחת את היד של ג'ייסון וגוררת אותו לעבר הדלת, מוכיחה מה שכולם חשבו- שזאת לא הייתה הפעם הראשונה.
אוח, כמה אני צריכה את נייט, דווקא עכשיו, כשהוא לא פה, שיגיד לי מה לעזאזל אני אמורה לעשות.
אני מנסה לא להסתכל על זואי כשאני יוצאת מהכיתה.
"מה זה היה?" אני שואלת בתוקפנות, אף על פי שביחס לסיטואציה אני רגועה באופן מדאיג.
ג'ייסון שותק לכמה שניות, ואז מרים את מבטו ומסתכל עלי במבט מצטער, כמו גור כלבים שעשה משהו רע. אני מצמצמת את עיני.
"זה פשוט נראה הפתרון הכי קל..." אני מרימה גבה.
"תראי," הוא אוחז בידי. "זאת הדרך הכי טובה בשבילך, את לא תצטרכי להסביר שום דבר, או להסתיר, או להסביר למה הסתרת." אני מרימה גבה. אמנם אני מתחילה לחשוב שטוב הלב של ג'ייסון עולה על שלי, אבל אף אחד לא מקריב את עצמו במערכת יחסים בשלב כל כך מוקדם חוץ מבדמדומים.
"ומה איתך?"
הוא מושך בכתפיו. "זה היה הדבר היחיד שחסר לי." משהו בעיניו אומר לי שזה לא הדבר היחיד שחסר, אבל אני עוזבת את זה.
"בסדר," אני מגלגלת את עיני ומנסה להשאיר את קצוות פי איפה שהן. הוא מרים את ידו הפנויה ומושך את קצה פי למעלה.
"לי! היילי,"
"ג'ייסון?!" אני פתאום שומעת קולות מאחוריי. ג'ייסון ואני מתרחקים אחד מהשניה באופן אוטומטי. לא עוברת שניה ואנחנו מוקפים באנשים וקולות דיבור חזקים עד כדי כך, שזה מפריע לי לחשוב. אני משפילה את מבטי ונותנת לג'ייסון לטפל בחלק של החשיבה. אחרי כמה שניות שבהן אני לא מרגישה שום שינוי, אני מרימה את מבטי ורואה את ג'ייסון אומר לאוולין משהו בשקט. פתאום אני נזכרת בזואי, מסתובבת ומגלה אותה ממש מאחורי. ההבעה שלה לא ברורה- אבל ברור שהיא חושבת משהו לא טוב. כשעיניה פוגשות את שלי היא קופאת לרגע, ואז מסתובבת והולכת. אני מסתכלת באותו כיוון שהיא הלכה גם אחרי שאני כבר לא רואה אותה. כשאני מפנה את מבטי ממנה אין אף אחד בסביבה חוץ מג'ייסון.
"הבוגדת הזאת!" אני כמעט צורחת. "אני לא מאמינה!"
ג'ייסון מניח את ידו על הכתף שלי. "ה-"
"איך היא יכלה לעשות לי את זה?"
"לי, את... את סוג של בגדת בה קודם." נייט מסנן בשקט.
"אתה לא עוזר!"
"אני רק אומר, את ידעת שיהיו לזה תוצאות, וזה לא שהיא לא תמכה בך בקשר לג'ייסון."
מזווית עיני אני רואה את איידן מהנהן, עדיין בוהה בשולחן שרגליו מונחות עליו.
"אני אדבר איתה." הוא אומר פתאום, קם ויוצא מהחדר במהירות. אני נשענת על השולחן שמאחורי ומשעינה את פני על ידי.
"יהיה בסדר," נייט אומר ומתיישב לידי. "אני בטוח שיש סיבה טובה למה שהיא עושה."
אני מעבירה את מבטי על הכיתה, שריקה עכשיו חוץ משלושתנו. לבסוף מבטי נח על ג'ייסון.
לוקחות לי כמה שניות לשים לב שגבותיו מכווצות, והוא מסתכל על הרגל שלו שבועטת בשולחן בעיטות קטנות בקצב קבוע.
"מה קרה?" אני שואלת. לוקחות לו כמה שניות להרים את ראשו ולהבין שאני מדברת אליו. הוא מסתכל עלי במשך עוד שניה ארוכה לנפי שהוא עונה.
"אתם... אתם נראים קרובים." הוא ממלמל בקול כמעט בלתי נשמע.אני שותקת לרגע, בלי להבין, עד שנייט אומר בשקט,
"הוא מתכוון אלינו."
אני מעבירה את מבטי בין שניהם במבוכה ואז מחליקה מהשולחן לעמידה.
"נראה לי שהגיע הזמן לחלוק עם ג'ייסון ... כמה דברים." אני מחייכת. שניהם נראים קצת מבוהלים.
"לי, אכפת לך אם אני... לא אהיה בשיחה הזאת?" נייט אומר במהירות ובשקט.
אני נאנחת. "איך שבא לך." הוא יודע שאני לא אוהבת שהוא מתחמק מהדברים האלה, כי באיזשהו שלב הוא יצטרך לעשות אותם בעצמו.
אני צופה בו יוצא מהכיתה, ומתקרבת לג'ייסון כשהדלת נסגרת.
"נייט ואני לא יכולים להיות ביחד," המחשבה הזאת מצחיקה ומביכה אותי, אז אני מחייכת ומשפילה את מבטי.
"גם אם הייתי רוצה."
"מה זאת אומרת?"
"נייט הוא... בצד שלי, כשמדובר בבחירת בני זוג." אני צוחקת. הוא מכווץ את עיניו, עדיין לא מבין.
"הוא..." אני צוחקת במבוכה. "יבחר בני זוג."
אנחנו עומדים בשקט לשניה, ואז ג'ייסון עושה את הדבר האחרון שהייתי מצפה ממנו לעשות.
"אה," הוא צוחק. "היית אומרת."
♥
isn't anyone trying to find me?
won't somebody come take me home?
it's a damn cold night,
tryin' to figure out this life.
won't you
take me by the hand, take me somewhere new?
i don't know who you are, but i'm,
i'm with you.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-