היו לי שלושה חודשים נפלאים, עם אדם מדהים, ורציתי להגיד לו תודה, למרות שהוא חתך את זה בצורה שלא מובנת לי מסיבה שלא מובנת לי.
הוא מילא מקום שכנראה אני לא מלאתי לו בחיים. ואני כותבת את זה בדמעות כי נקשרתי וכי אני אוהבת אני באמת אוהבת.
והאדם שאני אוהבת כנראה לא אוהב. וזה כואב ושורף לי בגרון ואוכל לי את הבטן אבל זה מה יש.
כבר לא יהיה לי למי להתקשר ואת מי לנשק ועם מי לישון ואת מי לחבק ואת מי לאהוב ועם מי לצחוק.
עד העונג הבא כמובן.
לפחות אני מתקרבת בצעדים משמעותיים להגדרת קשר בריא, ואני יודעת איפה טעיתי וגם הוא.
אני אדע להבא לא לנהוג בטיפשות.
איזה נורא זה, פתאום להפוך לזרה לאדם שאתה קשור אליו כל כך וכל כך אוהב. פתאום זה הופך להיות קר .
הלוואי שהייתי יכולה להגיד לו את מה שאני חושבת כי ברגע הפרידה פשוט שתקתי וגיליתי הבנה ובשניה שכף רגלי דרכה בבית התפרקתי.
התפרקתי כי הדבר היחיד שהחזיק אותי בשלושה חודשים הקרובים היה הוא.
אני אפילו לא מצליחה לגבש דעה מוצקה על זה , על הפרידה. כל מה שעובר לי בראש זה כמה אני כואבת על מה שכבר לא יהיה.
הגדרה מדוייקת , אני כואבת על מה שכבר לא יהיה.
אתמול הבנות היו אצלי, אחרי, והן צודקות שאני צריכה להפסיק לבכות ושאני אכיר עוד הרבה גברים בחיים שלי, ושאני עוד חודש מתגייסת ואכיר מלא אנשים.
אבל האנשים האלו זה לא הוא.
"עכשיו שהכל נגמר,
רציתי להגיד לך תודה,
תודה על כל שניה של צחוק גדול ושל שתיקה של אמת יפה מבלי כל פחד על הימים והלילות ביחד תודה."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
