מוסיקת המקרה

כריסטופר רובין קם בבוקר בשעה שבה הוא תמיד קם,

 במיטה שהוא תמיד קם בה, 

בחדר שהוא תמיד קם בו,

 בבית שבו הוא תמיד קם.

בבוקר הוא נסע לעבודה שבה הוא תמיד עובד,

בכביש שבו הוא תמיד נוסע.

אך מה שביום הזה לא תמיד היה, זה פקק בכביש.

כריסטופר רובין נשאר במכוניתו וראה מכוניות שהוא לא תמיד רואה.

בנתיב שמימינו ראה משפחה של שני הורים ושלושה ילדים בשלב מתקדם של אובדן שליטה.

במכונית לפניו ראה כריסטופר זוג נערים, נער ונערה, יושבים וזזים לצלילי הרדיו.

במראה ראה כריסטופר את אותו אחד שהוא רגיל לראות כל בוקר במראה, ובמכונית, ובשירותים, ובחדר, ובכל מקום שבו הוא תמיד נמצא.

בנתיב שמשמאלו, היא הייתה. 

היא ישבה לה שלווה במכוניתה ותופפה עם פרקי אצבעותה על הגה מכוניתה.

היא הייתה מסוג הבחורות שמעולם לא העז לפנות אליהן. 

כריסטופר אזר אומץ (ולא ידע מהיכן), פתח את חלון מכוניתו, ואמר לאישה (שחלונה גם כן היה פתוח); 

“את כל כך יפה שהפקק הזה הוא לכבודך”.

הנהגת, שלא רגילה למשפטים שכאלו, חייכה והודתה לכריסטופר רובין.

מפאת העובדה שהתחילו כבר צורה כלשהי של שיחה, וכריסטופר לא הצליח לגלות אם היא מרובעת מבין המעניינות או מעניינת מבין המרובעות, 

המשיכו לדבר, ודיברו על זה ועל זה, דיברו על הציפורים בבוקר ועל הזאבים בחשיכה, וניסו לנחש מדוע הפקק הזה נוצר.

כשכריסטופר זרק את הניחוש השביעי במספר שלו, שמו לב הוא והנהגת שמשמאלו, שהמכוניות מתחילות לנסוע.

לפני שהספיקו להחליף מספרי טלפון או כתובת אחד עם השני,

נסעו כל אחד מהם לדרכו.

כריסטופר בנתיב האמצעי, בדרך שבה הוא תמיד נוסע; והנהגת בנתיב השמאלי, בדרך שבה היא תמיד נוסעת.

מה שהם לא ידעו,

שהם עובדים באותו בניין משרדים,

בשתי קומות,

אחת מתחת לשנייה,

אבל כריסטופר לוקח את המעלית הימנית, זו שתמיד לוקח,

והנהגת משמאלו לוקחת את את המעלית השמאלית, זו שתמיד היא לוקחת.

וזו היא הסיבה לכך,

שלא יפגשו לעולם.