| 11/2012
מזל טוב, פלסטלינה
יומני היקר שלום,
היום הייתי צריך לקבל החלטה גורלית, שתשפיע על עתידנו באופן נחרץ.
התלבטתי, שמעתי את שני הצדדים אך עדיין לא הייתי לגמרי בטוח מהו הצעד הנכון לעשות.
מצד אחד, הוא ביקש נורא יפה.
מצד שני, הם בטח יכעסו עליי.
מצד שלישי, אני חייב להיות בסדר עם כולם.
מצד רביעי, הם בטוח יכעסו עליי.
אז שאלתי את החברים הכי טובים שלי מה הם חושבים על הנושא.
חלק אמרו שהם בעד, חלק אמרו שהם נגד. אבל רובם החליטו שהרעיון סך הכל בסדר.
אני לא בטוח שאני מוכן לשינוי הזה, אבל אני חושב שאני מוכן לנסות.
טוב נזרום נו, מה כבר יכול להיות?
אתה היחיד שאני יכול לסמוך עליו שתמיד יצביע בעדי,
שלך תמיד,
באן קי-מון
| |
מצא את הכיסא שלך
 בשכונה שלי כבר לא נשארו הרבה אנשים, אז אספנו את האחרונים לבית שלנו. היינו בחדר הכניסה עם כולם, מתכוננים למסדר השבועי בו אנו צריכים לעמוד כשהוא נכנס, מי שמתחצף מקבל עם השוט ומי שלא, מתפלל שלא לקבל.
מימין לדלת הכניסה יש חלון זכוכית גדול שאפשר לראות דרכו את הרחוב המוביל לבית, וידענו שכבר הגיעה השעה.
סידרנו את הכל וביקשנו שכולם ימצאו כיסא להתיישב בו.
ארגונים אחרונים וכולם נעמדים במקומם, הזקנים מביניהם מתיישבים כיוון שאינם מסוגלים לעמוד.
ראיתי מרחוק את האורות שלו ושל אנשיו. הוא הלך והתקרב והלב שלי עמד לצאת ממקומו.
בפעם הקודמת ניצלתי, אבל נלקח ממני חלק אחר.
הסתכלתי למטבח וראיתי שישנה ערימת כוסות על הדלפק, ועל זה כולנו נצא להורג.
ראיתי דרך הזכוכית את תווי פניו המצולקים, וכשהוא נעלם, רצתי למטבח ומיד חזרתי והנחתי את הכוסות מתחת לכיסאי.
אחותי התיישבה מימיני, בשורה הראשונה, כנציגי הבית הרשמיים.
מאחוריי, איבדה את אביה, אימה, אחיה, אחותה, נפשה ואת חייה, בעטה הילדה בת ה9 בעיטה בכוסות שהתפזרו תחתיי ובמבט חטוף לזכוכית יכולתי לראות אותו מחבר את השוט לחלקו התחתון של מקל ההליכה שלו.
כולם נעמדו וקמתי לפתוח עבורו את הדלת, כיוון שישבתי בדיוק ממולה. ספרתי ארבע מרצפות על הרצפה עד ששמעתי את קול השוט לראשונה.
הוא החל ללכת פנימה אל הבית כאשר קלט את הבלגן על הרצפה מתחתיי ופנה לאחותי לסדר אותם.
המורדת סירבה. קיבלה פקודה לצאת החוצה. שוב סירבה.
כעת אני קיבלתי פקודה לצאת החוצה גם.
פירוש המושג לצאת החוצה דומה במהותו ל"מצא כיסא בגן עדן". הסתכלתי על אחותי במבט אחרון וצעדתי החוצה.
הידיים מכסות את הלב מרוב פחד התחלתי ללכת קדימה עוד ועוד ועוד. שמעתי ירייה, היא נפלה.
המשכתי ללכת מפחד שגם אני, והידיים עדיין על הלב מרוב הפחד, או על האוזניים. מה זה משנה עכשיו, אני כבר מצאתי את הכיסא שלי.
המשכתי לצעוד ולצעוד והתפללתי לא להרגיש את הירייה, רק לא להרגיש את הירייה. רק שזה לא יכאב, שאני לא ארגיש.
כך זה קורה כמעט כל לילה לאחרונה.
חולמים את המציאות של מחר.
הולכים רק כדי לא להרגיש את הירייה.
לא להרגיש את הדם נוזל.
גן העדן סוריה, דרום מזרח נובמבר 2012
| |
מעדיף ליטופים על לחיצות.
אני לא יכול יותר ככה.
אני לא יכול שאתה לוחץ עליי כל הזמן. די כבר, תשתחרר ממני. כל הזמן לוחץ, לוחץ, לוחץ.
ויש לך מלא שאלות, ומלא ציפיות ממני.
שתמיד אני אזכור הכל.
שתמיד אני אדע הכל. ולפעמים אולי לא בא לי לדעת הכל ולהיות שם תמיד בשבילך.
ואם פתאום בא לי לישון לילה שלם? לא רוצה שתעיר אותי באמצע הלילה. לא מעוניין!
תמיד אתה שואל אותי מה השעה. ומבקש ממני לפתור לך תרגילים בחשבון.
נכון שאתה גם מלטף אותי הרבה, אבל עדיין אני מרגיש קצת ריק.
נכון, אתה תמיד חוזר ומלטף אותי עד שאני נרדם.
אבל אז שוב אתה חוזר עם כל הדרישות האלה!
תמיד לשעשע אותך, לבדר... לספר לך חדשות של מה היה היום, ומה יהיה מזג האוויר מחר.
אני זה שתמיד צריך להסביר לך איך להגיע למקומות, כי הרי אתה לא יודע כלום, נכון?
עכשיו הבנתי.
אתה פשוט כלום בלעדיי, אני פשוט לא מאמין!
לא נורא, בינתיים אני פה. רק תבטיח לי דבר אחד.
תבטיח לי שלא תשבור לי את הלב... בסדר?
שלך תמיד,
האייפון שלך.
| |
לב תל אביב
יום רביעי, 21/11/2012, 12:01
היה פיצוץ אדיר ומלא עשן. אמא אני כל כך פוחדת, אני לא רוצה להיות פה. לא רוצה להיות פה. הסיוט הכי גדול שלי מתגשם. אמא אני לא רוצה להיות פה. יש לי דם על המדים, אמא אני רוצה הביתה... הביתה עכשיו. והאישה מלפני, היא ישבה עם ילד... כל הנסיעה התסכלתי עליו וניסיתי שיחייך אליי בחזרה. הוא הסתובב נבוך בחזרה לאמא שלו, וחייך אליה.
היה פיצוץ נוראי. יורד לי דם מהאוזניים מהעוצמה של הפיצוץ. ואני לא מסוגלת לדבר אבל בראש אני צורחת. צורחת מכאב.
כשעליתי היו כבר כמה אנשים על האוטובוס. וכל כך קיוויתי שהמושב מאחורי הדלת יהיה פנוי. התקוות הפשוטות שלנו, איך לפעמים זה מתגמד. הוא באמת היה פנוי, התיישבתי ושמתי את התיק הכבד לידי. כל אחד שעלה קיוויתי שלא יתיישב, רק כדי שלא אצטרך לשים את התיק על הרגליים כי הוא כל כך כבד. איזה שטויות. זה מה שמטריד אותי? איזה מפגרת.
שוב מסתכלת על המדים, הכל מרוח דם. מה אני אעשה עכשיו... לא מאמינה שהם התלכלכו. אני רוצה לאמא, אני רוצה הביתה.. אני לא רוצה להיות פה, ואני לא מסוגלת לצעוק את זה לאף אחד. לא מסוגלת לדבר.
התיישבתי ליד החלון. כמו תמיד ניסיתי לנחש מאיפה כל אחד הגיע. האמא בטח אספה את הילד מהגן, או מכיתה א', ועכשיו הם בדרך לאכול צהריים. שיחייך אליי כבר. שעה אני מנסה להצחיק אותו. מה הוא כזה רציני, יש לו צבא על הראש מחר בבוקר?
עכשיו האמא בוכה מעליו, והוא ספג רסיסים במרכז הגב, מובל על אלונקה בעיניים עצומות.
והגברת הזקנה שיושבת במושב הבודד האמצעי בצד השמאלי של האוטובוס. כשהיא עלתה על האוטובוס הנהג אפילו לא חיכה שתתיישב ומיהר להתחיל בנסיעה. סוחבת אחריה עגלת קניות, שבטח תעלה לה בכאב גב נוראי. שניות לפני היא הסתכלה ימינה, מדברת עם עצמה ולא הבינה למה הנהג ישר נוסע, ולא מחכה. עכשיו היא מוקפת באנשי מד"א, רסיסים ברגלה התחתונה, חולצתה קרועה והיא נעזרת בהמון צינורות, אנשים. הסנדל שלבשה עוד על האוטובוס, הוא לא יצעד יותר.
הוא בחיים לא יספיק. עם חולצת פסים שחורה התחיל לרוץ גבר כדי לתפוס את האוטובוס. תמיד התפללתי שהאנשים שרצים לאוטובוס יספיקו, או שהנהג יהיה נחמד כדי לחכות שנייה נוספת אחת מזמנו. הוא התחיל לרוץ יותר מהר ובשנייה האחרונה קפץ. מאושר שהספיק הוא חייך לנהג וסידר את רצועת התיק שנחה לו על כתף ימין. איזה יופי שהוא הספיק. הסטתי את מבטי מהחלון אליו, ושוב קיוויתי שלא יתיישב לידי. הוא בטח מהאנשים שאוהבים לשבת ליד חיילות, סתם כדי לפתח שיחה משעממת. שוב הסטתי את מבטי אל החלון, מרימה את מבטי שמאלה לראש פסגת העזריאלי, בוחנת את ההשתקפות בחלונות, אם יש מסוקים, יירוטים. לא הצלחתי לראות את הקצה, וכבר הנוף ברח ממרחב הראייה. הוא התיישב בשני המושבים שלפני הדלת, בדיוק ממולי. גירד בראש וזיעה קרה נטפה בצידו הימני, כשהוא בחן את הדרך שאותה רץ בחום סוף נובמבר. הוא הניח את התיק לידו. עדיין הסתכלתי כי אני חייבת, חייבת לדעת כל מה שקורה כל הזמן. שמתי לב גם שהילדה, בטח תלמידת תיכון, שיושבת מאחורי האישה המבוגרת עם העגלה, הדביקה מסטיק על המושב. ושהנהג לחוץ ונוסע מהר, ושומע רדיות בקולי קולות כי בטח הוא דואג למישהו אי שם, במערב של מזרח הדרום. והבחורה הדתייה שעלתה עם כיסוי הראש הסתכלה על הבחור המזיע, וחשבה לעצמה שהיא בחיים לא תתיישב לידו. היא הסתכלה לי בעיניים ושאלה אם אפשר לשבת. זזתי ימינה בלי לדבר והנחתי את התיק על הברכיים. בשבילה, ואיתה, אסבול.
כבר ראיתי את התחנה הבאה, וספרתי עוד שלוש שיש לי. בזמן שהבחורה התיישבה לידי הבחור מלפנינו הספיק לצלצל, לעמוד ולזנק מהאוטובוס. הסתכלתי ימינה מהחלון וראיתי שהוא שכח את התיק. תמיד יש לי את הדילמה אם לקרוא ישר למישהו כזה ותמיד הלשון מנצ..."סליחה!!! סליחה!!!! שכחת את ה......"
כל המדים שלי דם.... איך תמיד פחדתי מהרגע הזה, ותמיד אמרתי שאני אסתכל על כל אחד שעולה... והאוזניים שלי מרגישות מחוררות, והידיים משותקות לגוף.... ונקרעו לי המכנסיים, או שקרעו אותם כי... אני מרגישה משהו כואב ברגל.... ומנסה לדמיין רק שלא נכנס לשם כלום. הבחורה שהתיישבה לידי כבר שוכבת, ומסביבה המולה, היא לא הספיקה להתיישב, ונפלה למעבר בין המושבים...
אני רק רוצה הביתה. לאמא... איך הסיוט הכי גדול שלי ככה... והמדים... רק תודיעו לאמא שאני בסדר, אני יודעת שהעיניים שלי סגורות, זה לא בגלל שאני לא פה..
אני מתאמצת נורא לפתוח ומצליחה רק עין אחת, חריץ קטן שמתמלא בשפע של אור, ופנים קטנות קטנות מסתכלות עליי, אבל הם הפוכות, הוא שוכב לידי, הילד הקטן שהיה עם אמא שלו. ובדמיון שלי, או אולי במציאות, הוא סוף סוף מחייך אליי...
בכאב רב,
החיילת מקו 142, לב תל אביב
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
