כשהביאו אותי לארץ עם 112 קרובי משפחה מבני משפחתי, התרגשתי נורא.
זאת פעם ראשונה שטסתי במטוס, ואני רק עוד ילדה עדיין.
אולי אף פעם לא חשבתי על לטוס לחו"ל כי תמיד אמרו שזה אסור, אבל אולי התכוונו ליקר?
בכל אופן, כשהגענו לפה קיבלו אותנו ממש יפה.
ישר כשנחתנו אימץ אותנו בחור בשנות ה50 לחייו כבר בשדה ונתן לנו נשיקות בשתי הלחיים! לכל אחד מאיתנו! אפילו לאמא!
הוא לקח אותנו לביתו שבעיר אילת - הבנתי שזאת עיר ממש יפה ושכאן אנו הולכים להישאר כאן כמה זמן...
היה לו עוד בית בגינה ושם כולנו נכנסנו, אני בחיים לא אשכח את הלילה הראשון... היה קצת חם כי הוא אומר שהיה לנו קר כל הדרך ואנחנו צריכים קצת חום ואהבה. אז נראה לי שהמזגן פעל עם חום כי היה קצת מזג אוויר מדברי, שלא עושה לי טוב לפנים.
הוא גידל אותנו שם ממש יפה, בבוקר היה מעיר אותנו עם שירים, מדבר איתנו קצת עברית ולאט לאט אנחנו למדנו.
הוא לימד אותנו על איכות הסביבה ואנחנו התאהבנו בנושא והפכנו ירוקים לגמרי!
גדלנו להיות יפים והיה לנו לוק ממש ישראלי...
העניין הוא, שאתמול שמעתי ממש צעקות! מסתבר שהוא לא היה אמור להשאיר אותנו אצלו, ובא מישהו שהיה ממש מופתע לראות אותנו כאן... ועוד שיש כל כך הרבה מאיתנו...
לקחו אותנו אנשים ממש מוזרים עם כובע לאיזה בית חדש. אני לא רציתי ללכת וקצת בכיתי, כי אני אתגעגע אליו ממש, ולבית החדש שלי...
הכניסו אותנו לתוך חדר והביאו את כולם להסתכל עלינו - כאילו היינו פריט במוזיאון - כולם פערו את פיותיהם ופתחו את עיניהם! חשבתי שזה אולי בגלל שאנחנו לא מכאן, אז הם בוהים בכל מיני קווי פנים שיש לנו...
בכל אופן, לא פגשנו את הבחור ההוא יותר, שהיה ממש נחמד וממש אהב אותנו. אני ממש מקווה שהכל בסדר איתו.
שלכם,
מרי - חואנה
גוואטמלה / אילת
http://www.mako.co.il/special-mako-news/Article-134c61b47f9ab31006.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=565984153
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
