באמת שמתמטיקה זה המקצוע הכי פחות אהוב עליי.

אני לא מבין איך אני אשתמש במספרים המוזרים האלה כשאהיה גדול, ומה זה משנה בכלל אם יש לי שלושה תפוחים או ארבעה? אני בכל מקרה מעדיף תמיד לאכול את כל התפוחים, ולא רק חצי מהם. 

רק בבקשה שהיא לא תקרא לי להגיד את התשובה... בבקשה, בבקשה, בבקשה??? 

"דניאל בארדן, אם קנינו שלוש עגבניות ואחד הבאת לאוליביה, כמה עגבניות יישארו לך?" הגברת רוסו שאלה. 

היא הייתה חייבת להזכיר את אוליביה! דווקא את אוליביה, אני לא מאמין.

אוליביה אנגל, בעלת השיער השטני החלק והעיניים הקופצניות, חיוך קטן שתמיד הציצו ממנו שיניים קטנות קטנות ולבנות. לדעתי, היא הילדה הכי יפה בכיתה. 

עניתי לגברת רוסו שנשארו לי שתי עגבניות, היא מחאה כפיים בשמחה וכל מה שהיה חשוב לי זה שאוליביה תחייך אליי.

הסתכלתי על העיניים הקטנות של אוליביה כששמעתי שתי בומים גדולים. 

נשמעו צלילים משונים, כמו יריות, אבל בטוח שזה לא יריות כי הרי אנחנו בבית הספר שלנו. בעיר שלנו, הבטוחה שלנו.

גברת רוסו רצה לנעול את הדלת, ושניה לאחר מכן נשמעו בעיטות בדלת. "תפתחו אותה!" צעקה הדלת. 

מה? מה קורה כאן?

אוליביה החלה לדמוע ואני התבלבלתי. רצתי אליה מהר וראיתי את עיניה של גברת רוסו אדומות ומפוחדות. היא אמרה לכולם להיכנס מתחת לשולחן ולא לדאוג.

נשמעו צעקות מהמסדרון של בחור מבוגר, ואז בכי וצרחות של ילדה. שתי יריות. השתרר שקט. 

נכנסתי מתחת לשולחן עם אוליביה שהחזיקה לי את היד חזק ולא הפסיקה לבכות ולרעוד. 

הדלת נפרצה, מבט אחד ימינה הספיק לי כדי לראות איך ג'ק ונוח לקחו את נשימתם האחרונה. 

גברת רוסו נעמדה וניסתה לדבר אליו אך ההדף השתיק אותה והיא נפלה עם ידיה על צלעותיה שחוררו על ידי ארבעה פיצוצים אדירים. 

פחדתי לראות את פניו אבל הייתי חייב. אוליביה כיסתה את עיניה עם ידיה ועדיין מיררה בבכי. 

הוא החזיק משהו שחור ששלח רעל לג'ק ונוח וצרח כל הזמן, העיניים שלו היו כאילו הוא רוח רפאים והוא לבש בגדים שחורים. 

הרעש היה נוראי והוא נמשך נצח, לג'יימס שישב לידי בכיתה ירד דם מהמצח והוא נשכב על הרצפה ליד אמילי שצבעה את בטנה בגוונים של אדום ושחור. קרוליין צרחה כל כך חזק כי צ'ייס לידה זינק לקיר מעוצמתן של שלוש יריות בחזהו וגרייס העדינה, היפייפיה, הפסיקה לבכות והתמוטטה מעל ג'יימס, שישב לידי בכיתה ועכשיו יורד לו דם מהמצח. 

אוליביה הקטנה נשארה לידי, מתחת לשולחן מכורבלת בתוך פחדיה, והוא התקרב לכיוונינו. 

הוא דרש מאיתנו לעמוד מולו, להפסיק לצרוח.

אוליביה לא יכלה ורעדה כל כך, אחזתי בידה חזק יותר ונעמדנו מולו. 

אני בן שבע, אוליביה בת שש.

שחקנים ראשיים בסרט האימה הפופלרי ביותר בקונטיקט כיום. 

עמדנו צמודים, חיבקתי את אוליביה הכי חזק שאני יכול וכיסיתי את שתי אוזניה הקטנות בידי כדי שלא תשמע את שתי הפיצוצים הבאים המסיימים את הטרגדיה שלנו.

אחד בשבילי, אחד בשבילה. 

והדמעות זולגות מעצמן. 

http://www.mako.co.il/news-world/international/Article-6f56d7b4c82ab31004.htm