עמית רץ לכיווני והדם נזל מהגבה השמאלית שלו. הכנסתי אותו מתחת למגן מפלסטיק שכבר נופץ בחלקו העליון לפני כמה דקות ושאלתי אותו אם הוא בסדר. 

שמשון הגיבור צעק לי שאסתום ואתרכז בלשמור על הראש שלי כחתיכה אחת של אבטיח לפני שאני גומר על עצמי. 

צלמים עמדו בצד והסתכלו עלינו סופגים ציפורים כועסות שעפות באוויר לכיוון שלנו, אבל התמונה הייתה בתוך מסגרת שחורה והם לא יכלו להיכנס לתוכה ולעזור. 

הם המשיכו לרוץ לכיוון שלנו, בעודם מושכים את האצבעות אחורה ומשחררים, ציפור אחת הגיעה, עוד אחת. שנאה ורצח בעיניהם ואנחנו, מקבלים את הציפורים באהבה עקומה ולא יכולים לעשות דבר.

לפני שבאנו לכאן, לפזר את ההפגנה, נאמר לנו שאסור לנו להשתמש בנשק חם. גם לא בנשק קר. גם לא בידיים, ברגליים, בפה או בשיניים. היה עדיף שיקשרו לנו סרט מסביב לעיניים, לפחות שאלו לא ייצאו ממקומם. 

אנחנו מתחבאים, צמודים לחומה, ציפורים עצבניות שסוחבות אבנים הקשורות אליהם ממשיכות לבוא לכיוון שלנו עוד ועוד. והמפקד נשאר בבסיס כנראה, יראה חדשות בערב ויגלה שעמית פתח את הגבה, גיא נקע את הרגל כשהוא ניסה לברוח מהטירוף שרודף אחריו עם אלות, נעם קיבל בלוק לאף שדימם וזז לכיוון האוזן הימנית שלו ואני, שברתי את היד שהחזיקה את המגן שהגן אולי מהשמש, אבל לא מהסלעים שנזרקו אלינו. 

אני מבקש שלא להגיב, רק כדי שזה לא יצטלם לא טוב כמובן. 

העיקר ששום דבר לא יפריע למפקד לשחק אנגרי בירדס בחזרה בבסיס, אולי ככה הוא יגיע לריו.