5:20 צלצול צורם. בחורף זה הכי קשה, כי קפוא והחימום לא עובד. שוטפת פנים בעיניים עצומות, משתדלת לא לפתוח כדי לא לראות את העיגולים השחורים מתחת לעיניים. 

5:32 מרגרינה ועלה אחד של חסה מוצאים בית חדש.

5:34 אני מרגישה מותשת, ושבא לי לצאת לחופש לשבוע, או שנתיים. לא כל כך משנה. 

5:57 שוב ארגז הפיח מגיע, מרעיש כשהוא עוצר. נשען כמו עב-בשר על צידו הימני ומשחרר אנחה של קיטור. להירדם על האוטובוס זה החלק הכי מוצלח ביומי.

6:19 הדלתות האוטומטיות נפתחות, החלוקים הלבנים מאומצים על ידי אנשי הצוות וכל השאר עדיין חולים.

19:00 פוגשת בשנית את המרגרינה ואת עלה החסה. רק עכשיו אני מתיישבת לאכול. הזקן מהחדר האחרון נפטר היום, כי כבר לא יכל לעזור יותר לעצמו. נכנסה בחורה חדשה לחדר 106 אחרי שנפגעה בתאונת דרכים. ילד שנפל מידיו של אימו הגיע חבול בראשו ובעינו הימנית. שני נערים הגיעו לאחר שהחליטו להשתמש בכלי מטבח מחוץ לשטחם המיועד, וגבר שעובד בבנייה ופספס את המדרגה האחרונה בסולם המאולתר הגיע בשעה האחרונה, עם רגל שבורה ואגן מרוסק. 

19:47 אמבט ארוך ממולא בבועות לארוחת ערב, ולחם יבש עם גבינה שפג תוקפה למקלחת.

כל יום מחדש אני אומרת שנמאס לי, ושאי אפשר ככה יותר. אבל מה, יש משהו יותר טוב בחוץ? אני פשוט שפן קטן שמפחד משינויים ומעדיף להיות במקום שרע לו מאשר בסדר לו. לא מגיע לי יותר? לא למדתי דברים בחיים כדי להיות יותר מעלה אחד של חסה? כל פעם אני אומרת שזוהי הפעם האחרונה אבל כל פעם מחדש חוזרת לאותו ארגז פיח, לאותו בחור בסוף המסדרון ולאותם בועות לארוחת ערב.

לא נמאס לך??? נמאס! מחר אני אכעס, ואהפוך שולחנות אבל אני יודעת בפנים שאני אהיה פה מחרתיים עם אותה המרגרינה. עושים קצת רעש, מזיזים קצת הרים וחוזרים לשגרה. מתי יהיה שינוי אמיתי ולאורך זמן? ביום שזה יקרה, אולי יהיו שני עלים של חסה, וקצת פחות בועות.