בשכונה שלי כבר לא נשארו הרבה אנשים, אז אספנו את האחרונים לבית שלנו.
היינו בחדר הכניסה עם כולם, מתכוננים למסדר השבועי בו אנו צריכים לעמוד כשהוא נכנס, מי שמתחצף מקבל עם השוט ומי שלא, מתפלל שלא לקבל.
מימין לדלת הכניסה יש חלון זכוכית גדול שאפשר לראות דרכו את הרחוב המוביל לבית, וידענו שכבר הגיעה השעה.
סידרנו את הכל וביקשנו שכולם ימצאו כיסא להתיישב בו.
ארגונים אחרונים וכולם נעמדים במקומם, הזקנים מביניהם מתיישבים כיוון שאינם מסוגלים לעמוד.
ראיתי מרחוק את האורות שלו ושל אנשיו. הוא הלך והתקרב והלב שלי עמד לצאת ממקומו.
בפעם הקודמת ניצלתי, אבל נלקח ממני חלק אחר.
הסתכלתי למטבח וראיתי שישנה ערימת כוסות על הדלפק, ועל זה כולנו נצא להורג.
ראיתי דרך הזכוכית את תווי פניו המצולקים, וכשהוא נעלם, רצתי למטבח ומיד חזרתי והנחתי את הכוסות מתחת לכיסאי.
אחותי התיישבה מימיני, בשורה הראשונה, כנציגי הבית הרשמיים.
מאחוריי, איבדה את אביה, אימה, אחיה, אחותה, נפשה ואת חייה, בעטה הילדה בת ה9 בעיטה בכוסות שהתפזרו תחתיי ובמבט חטוף לזכוכית יכולתי לראות אותו מחבר את השוט לחלקו התחתון של מקל ההליכה שלו.
כולם נעמדו וקמתי לפתוח עבורו את הדלת, כיוון שישבתי בדיוק ממולה. ספרתי ארבע מרצפות על הרצפה עד ששמעתי את קול השוט לראשונה.
הוא החל ללכת פנימה אל הבית כאשר קלט את הבלגן על הרצפה מתחתיי ופנה לאחותי לסדר אותם.
המורדת סירבה. קיבלה פקודה לצאת החוצה. שוב סירבה.
כעת אני קיבלתי פקודה לצאת החוצה גם.
פירוש המושג לצאת החוצה דומה במהותו ל"מצא כיסא בגן עדן". הסתכלתי על אחותי במבט אחרון וצעדתי החוצה.
הידיים מכסות את הלב מרוב פחד התחלתי ללכת קדימה עוד ועוד ועוד. שמעתי ירייה, היא נפלה.
המשכתי ללכת מפחד שגם אני, והידיים עדיין על הלב מרוב הפחד, או על האוזניים. מה זה משנה עכשיו, אני כבר מצאתי את הכיסא שלי.
המשכתי לצעוד ולצעוד והתפללתי לא להרגיש את הירייה, רק לא להרגיש את הירייה. רק שזה לא יכאב, שאני לא ארגיש.
כך זה קורה כמעט כל לילה לאחרונה.
חולמים את המציאות של מחר.
הולכים רק כדי לא להרגיש את הירייה.
לא להרגיש את הדם נוזל.
גן העדן סוריה, דרום מזרח נובמבר 2012
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
