אומנות המילים

רוצה לפרוץ את החומות,

לשבור את השתיקות

להשיג את היעדים,

להגשים חלומות אבודים

לזרוק את המסכות המזויפות,

להניח למחשבות הישנות

להיפתח לדברים חדשים,

לטעום טעמים אחרים

עכשיו שסגרתי את כל הדלתות,

שמחקתי סטיגמות קדומות

מחכה למאורעות חדשים,

מקווה לרכוש טעמים אחרים .

אך החומות גבוהות מידי , השתיקות רועמות מידי

ושוב אני נופל -

טוב , אז שלום לכולם !

מה כבר אפשר לכתוב? אז אני בן 18 ממרכז הארץ , לפני גיוס , מתגייס עוד שלושה חודשים בערך... בנתיים משתדל לנצל את הזמן שנשאר ...

את הבלוג הזה חברי שכנעו אותי לכתוב ..אז בבלוג הזה אני בעיקר אכתוב שירים שכתבתי על נושאים שונים ומגוונים .. 

השיר הראשון שאציג הוא שיר אשר כתבתי לידידה שלי אשר עברה מסע לא פשוט . התמודדות לא קלה בכלל בטח לא בגיל ההתבגרות . היא חוותה קושי רב הן בפן הגופני והן בנפשי וכיום מצבה טוב יותר , עם ראייה אופטימית ואספקולטיבית לעתיד הנשקף אליה. כיום היא התגייסה והתקופה האחרונה כמו זרקה עליה אופטימיות להמשך הדרך והיא למדה להסתכל בראי ולחייך. הן מבחינה פיזית (ראי זכוכית ) והן ראי נפשה בו היא משקיפה על האופי שלה שגם איתו היא כבר שלמה. הזמן הוא תמים וחולף מהר כנעורת והיא מוצאת מעיין דרך מסתור ומתחמקת באופן אלגנטי מהפגיעות בעבר . האומץ אותו היא גילתה במהלך הדרך הינו סגולה מיוחדת שהיא צריכה לקחת להמשך הדרך. החיים הם כשילפי שיבולים אשר גזרו ממנה תכונות כמו אומץ ותבונה אשר גרמו לה לגלות את האמת והכנות וכיום היא שלמה עם עצמה.

הימים עוברים

הזמן מפליג למרחקים

ואני כציפור מדבר

מפליגה לנתיבות נעלמים

על גבי שחפים לבנים השואפים לאופק

לחול העף על גבי הרוח

הסוחפת אחריה את השממה הפיסחת

את שיבולי האמת שטובעים ממני את האומץ

ואני שוקעת באדמה המתפוררת הנשמטת מתחתי

אני נבלעת לתוך האמת והיושר

ורואה את האופק הלבן מתוך תמצית האושר

והיום אני מחייכת לראי

לנוף ההרים הקסום

לחלונות הנפש העמוקים

ומתכרבלת בסדיניי הלבנים העטופים שממה ואושר

וזאת אני.