הפחד הגדול ביותר של האדם, הוא וודאי הרגע הזה שבו השאננות הופכת לשגרה, שהריקנות משתלטת ושהסיבות להתעורר בבוקר מתמעטות, שהאצבע חודלת מלסחוט את ההדק, חודלת מלהלחם על העקרונות והמטרות שהצבנו לכתחילה, ומכאן אני מניח בחופזה ובלי לחשוב יותר מדיי שבסחף הזה של ההרגל ובכח הזה של הגלגל, רובנו חיים רוב הזמן בלב ליבו של הפחד הגדול המתדפק על שער חיינו. לעניים המרצדות בחלל הפתוח, לא נותר אלה לנחש את הבאות ולהמתין לנס.. פוסידון בטח לא יעלה מין הים, יען כי אם לא נעשה בעבור עצמנו בטח הרוח לא תנשוב בעצמה . אני פורס לפניי את הדף ,סתם באמצע החיים, סתם כי כמו שהשמש מפציעה באמצע יום חורף, אתה מבין שבכל אפילה מוכרח שיש קרן אור שתבוא ותאיר ותלטף ותנחם. שוב חלק, כמו בתחילת השנה שעברה. אני מושך בעט ורושם לעצמי מטרות, כדי שלא יבוא הפחד , שלא יבוא. ...״הלוואי שבשנה הקרובה נהיה מספיק גדולים כדי להבין כמה אנחנו קטנים. שניהיה כמו מים שהם חסרי טעם וחסרי ריח אבל חשיבותם מובנת שהם יורדים מהשמיים שזה בערך המקום הכי גבוהה לארץ שזה מקום כמעט הכי נמוך אחרי הנשמה שלנו..״ כך כתבתי בתחילת השנה כך אני פותח את עמוד המטלות שלי על אף שזה מסועף זה חייב להיות ראשון מיד אחריו יעלו .. להוציא אלבום , ספר לסיים למען ה׳ לסיים את הספר״אחותי ואני של ניטשה״ שהתחלתי לפני 4שנים (אבל היי לפחות התחלתי ואתם?), לקחת חופשה סופסוף ,לכתוב ולהלחין לאמנים מועורכים, לסגור את האוברדרפט . להשלים עם עצמי להתחתן להתמסר לכתוב טור בעיתון לייצא תוכנית רדיו ועוד ועוד . אני יודע זה נשמע יהיר אבל אני לפחות עשיתי לי רשימה ושוב אתם? אני חייב פעם לזוז מהמקום בו אני עומד על מדרכת החיים ולבדוק אם השארתי סימן שריטה קטנה כתם. הרשימה הזו תיהיה תלויה על דלת חדר העבודה שלי רק כדי שאזכור אותה כל יום שלא אוכל לסייד או לטייח אותה , לטעת שורשים שיעמדו בכל הסערות כי מהמקום בו אני עומד הרוח מאיימת להחריב את עוצמיי ועוצמותיי ושורשי הם לא יותר מגזע מט ליפול ועדיין לפעמים אני מחפש אלוהים בחלון ולפעמים אני מתבלבל ולא מבין אם אני רואה מרכבות סוסים בשמיים או על הרגל שלה אם גדול מדיי או טיפש מדיי מכדי להבין . כי בכל הבלבול הזה אני לא רוצה להיות גזע נטוע ואמתני אני מעדיף להיות שיבולת שפופה עם מכנסי עבודה מרוטים כי כשתבוא הסערה אוכל להתכופף והעץ לא .. זו כל החוכמה בלהיות גדול מספיק כדי להשאר קטן אבל חזק כי מדי פעם אנחנו מתבלבלים ומאמינים שאנחנו הכי טובים בעולם הכי חכמים והכי יכולים ולא כך הדבר אנחנו רק ניצנוץ קטן בחלל הפנוי