אני באמת מנסה להבין איך הגעתי למצב הזה, איך האנשים הכי קרובים שלי הגיעו למצב הזה ואיך נתתי להם להגיע לזה?? כמובן שזה נראה שאני מגזימה, הרי כולנו בשליטה, יודעת מתי לא להוריד את השמלה, מתי לחייך ולמצוץ ומתי לפתוח את הדלת של השירותים בכוח כדי להוציא את חברה שלך משם,מתי להציע טרמפ למישהו שיכול להיות אח שלי הקטן כשהוא שיכור ומסטול, מתי להתנדב ומתי לעבוד,מתי לגעת בך ולהגיד לך דברים שבחיים לא חשבתי שיצאו לי מהפה, מתי להפסיק לשתות, מתי להפסיק לעשן וכמה שאכטות אני צריכה כדי להיות בראש טוב, מתי לדבר ומתי לשתוק,מתי להזדיין ועם מי לא, מתי לצחוק ומתי למחוא כפיים, כדי שאף אחד לא יגיד שאני טיפשה או לא אינטיליגנטית חלילה, כי אכפת לי ככ מה חברים שלי חושבים עליי, החברים הכי טובים שלי
אנחנו לא מפרגנים אחד לשני, אנחנו לא יודעים מה לעשות, שונאים אחד את השני מרוב קנאה
ילדים מבית טוב, כמובן שלכל משפחה יש את הסדקים שלה שמי כמוני יודעת, אבל האם החיים באמת נעשו יותר קשים? שדרכי ההתמודדות של הדור שלנו הן כ"כ קיצוניות? או שאנחנו באמת בכיינים? ומפונקים?
זאת אשמתנו? או המבוגרים שאמורים לחנך אותנו? לא שאני מאמינה כ"כ בחינוך, הרי בסופו של דבר אתה תגדל להיות מי שאתה באמת ותהיה תקוע עם עצמך ככה כל החיים, ולשנות את עצמך יקח לך שנים והרבה כסף.
איך זה שככל שאנחנו גדלים אנחנו יותר הולכים אחרי הזרם? אני חושבת שהמבוגרים טועים, מרצים לנוער בחטיבה על אלכוהול וסמים כשהבעיות האמיתיות הן בתיכון, איך זה שפתאום התחלתי ללכת עם הזרם? אני באמת נהנית מזה? אני לא יודעת!!! יכול להיות שכן, אני רק זוכרת שבחטיבה כולם היו על הזין שלי ולא התקרבתי לשטויות האלו, זה באמת שטויות, אבל אנחנו גדלים וחושבים שאנחנו חזקים יותר, ויכולים להתמודד עם כל דבר, הרי כבר ראינו הכל בחיים...
הייתי כ"כ חכמה אז, בכיתה ג', שכתבתי לעצמי חוקים בשבילי כשאני אהיה גדולה, אחד מהם היה הכלל שככל שאנחנו מתבגרים וגדלים יותר אנחנו נעשים יותר טפשים
כמה שצדקתי.... חושבים שהעולם בכף יד שלנו
נהייתי כמו כולם, בגרסה קצת יותר מתוסבכת, כי אני דפוקה, אתה אומר, שקשה איתי ואתה לא יכול להתמודד איתי, העיקר שאנחנו ככה כבר שנה וחצי ועדיין בא לך לנשק אותי, מנצלים אחד את השני, כל אחד בדרך אחרת....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lies