יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

אני מסתכלת על הפוסט הקודם שלי,

ככה הייתי לפני יומיים? כל כך מאושרת?

שמחה?

בלי דאגות?

אני באמת לא יודעת מה לכתוב אבל אני חייבת לכתוב את זה...

פשוט אני לא מצליחה למצוא את המילים,

...

אבא שלי נסע.

ישנתי הלילה אצל חברה, ופחדתי שיקחו את אבא שלי למילואים,

קמתי ב9 בבוקר, תשע ושמונה דקות.

הפלאפון שלי צלצל.

"אבא" היה כתוב על המסך...

הייתי כל כך עייפה ומטושטשת,

לקח לי זמן לקלוט שאני צריכה לענות, ועוד קצת זמן עד שנזכרתי איך עונים.

"אבא?" שאלתי...

"חמודה, אני בדרך למילואים"

הנשימה שלי עצרה.

"את שם?"

"כן, כן"

"תתעוררי ותתקשרי אליי, טוב?"

"כן"

השיחה נותקה.

קמתי מהמיטה. ועמדתי. זה לא קורה, אין סיכוי...

התקשרתי לאבא.

"היי"

"היי, אז אני בדרך לעזה. תעזרי לאמא שאני לא נמצא, טוב"

"כן" חנקתי את הדמעות, "בהצלחה"

"תודה מתוקה ביי... את תוכלי לדבר איתי אל תדאגי"

"ביי".

וזהו, ואני בחרדות, ואני לא יודעת מה לעשות, ואני לא יודעת מה לכתוב. אני שבורה מבפנים.

אז תודה לך עמוד ענן, כי לקחת ממני את אבא שלי.