אני אוהבת את אח שלי
קטע שכתבתי בתגובה לפוסט הזה http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=654452&blogcode=13267221, ואז קלטתי שזה ארוך מידי בשביל תגובה...
הפוסט שלך היה מדהים :,) והוא באמת עורר בי נקודה רגישה... לי אישית לא היו הפרעות אכילה, וגם לא יהיו לי אני מקווה (אני חושבת שקימורי גוף זה יותר יפה מעצמות בולטות, עיניין של טעם וס'ה...), אבל אחי הגדול, שגדול ממני בשלוש שנים, בילדותו היה הילד השמנמן, הזה שנבחר כמעט אחרון בשיעורי ספורט ושיום אחד ליום ההולדת שלו בכיתה קיבל ברכה "ושיהיו לך קוביות בבטן".
אני הייתי הרבה יותר מידי קטנה בשביל להבין את הכל, ועכשיו אני מחברת את הנקודות...
יום אחד, הוא גילה את הספורט הימי, וילד שמנמן נעשה לנער , אמנם לא שיא הרזון, אבל עם שרירים... הוא שט ושט וכ"כ אהב את השיט...
ואז הוא גילה עוד דבר, את האטניקס! דיאטה בה אתה אוכל רק, אבל רק דברים בלי שום שומן, אך עם ערך תזונתי, ושאסור להמשיך אותה יותר משלושה חודשים, כי היא הורגת...
ותוך כדי לא הפסיק עם השיט (חשוב לציין שהוא גם עשה ריצות כל הזמן הזה וחדרי כושר עם הנבחרת שייט.).
הוא התחיל לאכול פחות ולעשות ספורט יותר...כמובן שכל שלושה חודשים הפסיק עם האטניקס וחזר לעוד שלושה אחרי חצי שנה... בשלב הזה הייתי בת 10 כבר בערך, והתחיל לי להיות אכפת מהגוף שלי, ומדי זמן הוא זרק לי הערות "לא כדי להתחיל לעשות ספורט?", "רוצה לצאת לרוץ איתי?", אלה ממש סבבה והוא באמת ניסה לעזור לי, אבל זה הגיע לרמות של "כמה את אוכלת יא שמנה?".
זה הפריע לי, אל בשום אופן לא הרעבתי את עצמי... ואז הוא הפסיק עם השייט, והתחיל לומר לאמא ש"באדי-בילדרס" זה הדרך בה הגוף צריך להראות בשלב הזה כבר הייתי בת 12, שנה שעברה...
דרוש לציין, שבערך שהייתי בת 11 האטניקס כבר עבר, והוא התחיל לאכול אוכל טוב ומזין כדי שהגוף שלו יהיה יפה, והוא באמת נהיה כזה :)
כשהייתי בת 11 ויצאתי למחנה קיץ עם התנועה, אחת הבנות בנות גילו אמרה לי "מה *** הוא אח שלך? אממאא איז חתיך הוא !!" ובאמת, הוא היה בריא. הוא היה חטוב, שזוף ועם שירים חזקים בכל מקום בגוף!
אולי זה נשמע כאילו אני מהללת הפרעות אכילה,
אני לא.
תקראו באמת ותבינו שכל היופי וחיטוב הזה, התחיל אחרי שהוא התחיל לאכול טוב... אני לא זוכרת הכל, כי אז אנורקסיה הייתה בשבילי מושג, משהו רחוק ומטושטש... ובייחוד אנורקסיה אצל בנים! מי שמע על דבר כזה?
עדיין הוא אוכל אוכל יחסית מאד בריא, ובכמויות מאד בריאות, אבל הוא לא מפחד לפנק את עצמו באיזה משהו טעים (כמו סופגנייה למשל) רק מתי שבאלו...
פעם אחת, ישלי זיכרון מטושטש, של *** חוזר הבייתה, ואמא שואלת אותו מה הוא אכל היום והוא עונה לה "אגוז".
רק שנה שעברה שמעתי מאמא, שהם התחילו להבין שהוא מפתח אנורקסיה, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על אנורקסיה אצל בנים, אבל זה היה כבר אחרי שהכל נגמר...
הוא בריא הוא חטוב, וחשוב מאד, (אולי אני לא יודעת את כל הפרטים אבל ממה שהבנתי-) הוא הוציא את עצמו מזה!
כמובן שהוא בכלל לא היה עמוק בעיניין, הוא היה יחסית בכלל רק על ההתחלה של ההתחלה...
אבל אח שלי, שנמצא היום עמוק מחוץ למחלה, הוא אידאל היופי.
זה לא שהוא כ"כ יפה או משהו, זה פשוט שהוא לא מתפשר על עצמו... הוא אוכל אוכל בריא ומזין ובכמויות נורמליות וטובות מאד, עושה ספורט (רוגבי ריצות, וגלישה איתי ועם אבא שלנו)...
הוא נהדר, וזה מה שאני אוהבת באח שלי, אבל יודעים מה, כשהוא היה בסביבת המחלה, אני לא אהבתי אותו, ישלי שלושה אחים, והוא היה השנוא עליי, כיום אינלי העדפות....
אני אוהבת את אח שלי, כמו שהוא עכשיו :)
נ.ב.
אחרי שסיימתי לכתוב את זה, אמא שלי הביאה לי ולאח שלי מיני-סופגניות, וכל אחד אכל אחת בכיף וברצון :) ועכשיו עצוב לי כי היא נגמרה ממש מהר, ואני לא מתכוונת לאכול עוד אחת, בכל זאת צריך לשמור על גוף בריא....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
