ירד גשם היום,העלה לי חיוך של מטורפת שלא ירד לי מהפנים.
אבל שכחתי כמה הלבד הזה מעיק עוד יותר בחורף.אני יושבת בחדר שלי עם כוס תה ונר בריח וניל דלוק,הכל מסודר ונקי.
ידיד שלי עלה לפה,כמה חבל שהוא לא היה מי שרציתי שיהיה.החיבוק שקיבלתי ממנו היה חזק כל כך,עצמתי עיניים ודמיינתי שזה אתה.
הגעגועים מציפים אותי בימים האחרונים,לכל דבר שהוא לא התקופה האחרונה,לכל אדם שלא ראיתי כבר זמן מה.
אני מדברת עם קרן בראש שלי,וכותבת לה מכתבים ולא יכולה להרפות מהתחושה שעזבתי אותה.
אני עוצמת את העיניים ומדמיינת את עצמי בבילפלד,במיטה של מלר,מניחה עליה את הראש ונרגעת.
אני עוצמת את העיניים ומרגישה את עצמי שוכבת על השטיח הלבן בחדר שלך ואנחנו מדברים שוב על כמה החיים שלי ישתפרו בקרוב ואלוהים,כמה שקשה לי להאמין לזה,לקבל את זה.
במציאות לא אהיה עם מלר לעולם,קרן לא קוראת את המכתבים שלי ולא תקרא אף פעם,אבל אני אחזור לשטיח שלך עוד אלפי פעמים ובאמת אלחץ מזה שהחיים שלי עוד ישתפרו..
כיבסתי את אותה מכונה כבר פעמיים,לא מצאתי את הכוחות לתלות אותה.כיביתי את האור,הדלקתי נרות.אני כל כך מנסה להרגיע את עצמי..
החרדה מחלחלת לי לתוך העצמות ואני מרגישה את ההתקף הקרוב ממשמש ובא.
אני חושבת שאני כלכך רוצה לבכות,עד כדי כך שאני לא מצליחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
