אין סכין. אין סכין כשאני פשוט כל כך חייבת אותה.
לחרוט על עצמי כל כך חזק. בהמון דם וכאב.
אבל לא, אין לי סכין.
החלק ההגיוני בי מודה שאין לי סכין. חלקו הפסיכי משווע אליו.
הרזתי במשך שבוע צום 2.5 קילו.
משום מקום- כרגיל ליום שישי- פשוט בלסתי.
פעם ראשון שלצערי חוויתי מזה התקף אכילה
התחלתי לאכול מכל הבא ליד. קרקרים. מוקפץ. לוטוס. קולה. לחם. ירקות. שוקלד. עוגה.
ומפה לשם אני מוצאת את עצמי עם הראש בתוך האסלה.
לא בטוחה אם אני בוכה או שהקיא מתפרץ עלי.
ואני מקיאה את נשמתי, מקווה שהלב שלי ייצא דרך הפה ונגמור פה וזהו.
אבל זה לא קורה.
והפעם, למרות שדם יוצא, אני ממשיכה.
ולמרות שהיד שלי כבר נפצעה בכל פרקיה, אני ממשיכה.
ולמרות שהגרון שורף ונאנק, אני ממשיכה.
שיכאב. שישרוף.
מגיע לך- שמנה חסרת גבולות.
מה עשית? איך העזת?? החזקת יפה כל כך הרבה זמן..
אני רצה לחדר ונוטלת כדור משלשל. ועוד אחד. ועוד אחד. עד שהגעתי לשישה כדורים.
מבינה שכבר הלכה לי השבת- הצמדות לשירותים זה לא משהו.
לפחות הכנתי מרק ירקות דיאטטי לערב שבת- שאמא לא תשים לב שאני לא אוכלת.
אני רוצה למות. קשה לי וכואב לי.
אני מרגישה כל כך רע עם עצמי. השנאה העצמית שלי מזעזעת.
לא טוב לי, בבקשה, לא טוב לי.
עד מדי המרדף הזה ימשיך?? מתי כבר אהיה נורמלית?? מתי הכאב הלא הגיוני הזה ייפסק??
קשה לי שאין לי כבר למי לספר.. הפתרון המשתוף והיחיד של כולם הוא טיפול, וזה מזמן נוסה ולא עובד.
אני פשוט אקבר לי במלחמה המייאשת הזאת, עד שהיא פשוט תגמור אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
