היוש לכל קורא בלוגים שנכנס לבלוג שלי...
אוקיי, זה יהיה פוסט מיוחד:
מכיוון שבערך כל יום יש לי רעיון לפוסט, ואני לא יכולה לכתוב אחד בכל יום, נכון?
אז בפוסט הזה אני אכתוב את כל מה שהיה לי לומר בזמן האחרון!
זה ילך ככה: אני אכתוב כותרת ואז בפסקה אחת את מה שרציתי לומר, מה דעתכם?
הנה זה:
מורים בתחפושת של גאונים
אוקיי, נכון מורים הם פשוט סתומים גמורים? נכון. אבל...? הם חושבים שהם כאלה חכמים! כאילו, הם חושבים שהם יודעים הכל ואנחנו (התלמידים) לא יודעים כלום וזה גורם לי לרצות לחנוק אותם! הם חושבים שהם צריכים ללמד אותנו הכל, ואולי זה המקצוע שלכם, אבל אתם בעצם די סתומים, בסדר? ואני לא אומרת שכול המורים סתומים, אבל רובם כן!
עוד משהו מרגיז לגבם? הם לגמרי משלים את עצמם כשהם חושבים (כשהם חושבים, בעצם, הכול) שהם מבינים אותנו, "הקטנים"! לספר לכם סוד? הם לא יודעים כלום מהחיים שלהם, בטח שלא משלנו!
משפחה שמישפחה
לחיות עם המשפחה שלך זה הדבר הכי קשה בחיים! תנו לי אלפי ילדים בעיתיים להסתדר איתם, מיליוני מבחנים, בליוני חדרים לסדר, כל זה מתגמד לעומת משפחה אחת שצריך להיסתדר איתה כל החיים! הם פשוט משגעים אותי! כאילו, שנייה אחת אני מתה עליהם ובטוחה שיש לי את המשפחה הכי מגניבה ונחמדה בעולם, שעוזרת לי בשיעורי הבית, וקונה לי מלא בגדים, ואוהבת אותי ודואגת לי, ואז אני מגיעה הביתה וכל הבועה הנהדרת שניפחתי לי מתפוצצת אחרי שני משפטים של אחות שלי, שלוש נהמות של אחי וכמה בדיחות על חשבוני (זה לא עלייך, זה איתך!).
אז אני עולה לחדר, מתעצבנת לי ושוקעת במוזיקה ו(לצערי הרב) בשיעורים. וברור שאני לא יכולה לומר להם כמה הם מעצבנים אותי ולבקש שיפסיקו כי אני לא כזאת טיפשה...!
עפרונות שבורים ומרובעים בלי שם
גם הקטע הזה קשור למורים סתומים, אבל מתייחס לאחת ספציפית: המורה שלי לחשבון.
אז היא מלמדת אותנו גם הנדסה, ואני לגמרי בסדר בחשבון והנדסה וכל הדברים האלה, אבל השבוע התחלנו לעבור על מרובעים ואני שוכחת כל קיץ את כל החומר בהנדסה, אז לא זכרתי שומדבר על מרובעים (כמובן) וכשהייתה לנו משימה לכתוב את השם של המרובעים והיא שאלה אותי איך קוראים למרובע כלשהו די אמרתי לה (לפני כל הכיתה) שהיא לא מלמדת אותנו את זה כמו שצריך, וגם (אני סופר לא גאה בזה) קצת בכיתי, ובסוף היום היא לקחה אותיי ל"שיחה" והסבירה לי שהיא לא מוכנה שאני אתנהג אליה ככה ואז היא התרככה כשהתחלתי ליבב לה (אוקיי, זה היה בכוונה. דמעות מסתירות כעס מצויין
) ויצאתי עם צחוק גדול מרוח על הפנים (בגלל טיפשותה הרבה) שהיא אמרה לי שהיא מבינה שהייתי בלחץ ושהיא מכירה אותי ואני לא זאת. מאיפה לעזאזל את מכירה אותי???
אה, היא גם השתלטה לנו על שיעורי עברית ואני די שונאת אותה על זה ובאחד משיעורי העברית הלא-ממש-שלה-אבל-בערך-כן שברתי עפרון מרוב עצבון, כן זה מה שהיא גורמת לי.
חברות או לא להיות
תמיד חשבתי על זה, שאם חברה מתקשרת אלייך, וממש אין לך כוח לקבוע איתה, אז את אומרת "כן" רק כי לא נעים. אה, וכשלא-חבררה-אבל-רוצה-להיות רוצה לקבוע, אני בקושי מצליחה לצאת בחיים...! ואם ילדה Y לא מזמינה את ילדה X ליומולדת שלה כי הן לא מי-יודע-מה חברות טובות, אז ילדה X תעלב בכל מקרה, כי ככה זה בנות. ותבינו, אני בת, אני מכירה את כל העולם המשוגע הזה מקרוב, ולומר משהו? זה אידיוטי ברמות, כי אני יודעת שאני בעצמי בת, ואני בעצמי מלכת הדרמות (ככה אח שלי אומר ואני די מסכימה איתו) - מי שלא בחר לבנות תכונות אופי, עשה אותן הרבה יותר מדי רגישות ונעלבות בקלות, אוקיי?
רק אומרת.
זה בעצם הכל (לפעם הזאת) ואני אמשיך לחפור לכם בכיף תמיד
מברברת לנצח, שונאת המורים, ובפרט מורות למתמטיקה, מבולבלת לגבי המשפחה ומתפללת שבנות יפסיקו להיות כאלה רגשי, אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
