אני לומדת בהסטוריה על העליות ועל הקושי בהקמתה של המדינה שלנו.
אמא שלי עלתה לארץ בעליה של שנות ה 70 מרוסיה, אחרי קשיים רבים לצאת מהמדינה שהם חיו בה.
הם עלו מסיבות פטריוטיות.
המדינה היא אני, כך אמר לואי ה 13, ואני מסכימה לדבריו.
אנחנו המדינה שלנו.
אנחנו, העם שחי בה, הלאום, אנחנו ישראל.
אני לא דתיה ולא תמיד מאמינה בתנ''ך (תלוי במצברוח. קצת מסובך), אבל אני יודעת שהעם שלנו התיישב פה מימיי קדם.
אני בעד שלום עם הערבים ובחיי שיתופיות איתם. בהחלט מאמינה בכך.
אני מרגישה כאילו אני חיה בתקופת העליה השניה, סוציאליסטית בארץ של קפיטליסטים, בעלת חזון איך לשפר את המדינה (או לפחות חלק ממנה. )
ונתקלת בקיר.
הלוואי והייתי גרה בקיבוץ.
אני אוהבת את המדינה ואני מודה לזה שיש לנו אותה, כל יום. אני מודה לזה שאני יכולה ללמוד איפה שאני רוצה ואני יכולה ללכת לכל מקום, אבל לא לכולם יש את הפריוילגיה הזאת.
יש גזענות, בריונות ולאומנות.
וצריך לשנות את זה.
אבל המדינה שלי היא אני, ותמיד יש מקום לשיפור.
מ''נ.
שמרגישה פטריוטית לקראת יום העצמאות. למרות שהיא בודדה בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
