מה שעבר עלי ביממה האחרונה נשמע כמו סיפור ששומעים בחדשות או טרגדיה עצובה ששומעים ממישהו וכן גם אני לא יודעת איך הסיפור הזה הגיע למשפחה שלי!

זה התחיל בארבע לפנות בוקר שאחותי הקטנה העירה אותי ואמרה לי שהיא חושבת שאבא שלי עזב את הבית, אחרי שקמתי הבנתי שאבא שלי השאיר מכתב שהוא עוזב אבל הוא לא התכוון לעזוב רק את הבית הוא התכוון לעזוב לתמיד! הוא רצה להתאבד, וואו פעם ראשונה שאני אשכרה אומרת את זה וזה עדיין עושה לי  מרמורת.

אחר כך אמא שלי התקשרה למשטרה לדווח ולפני שהספקתי עוד לעכל חצי ממה שקרה שני שוטרים התייצבו לי בבית ובזמן שאמא שלי סיפרה לשוטרים מה קרה אני ואחותי ההינו בחדר שלי ואני לא הפסקתי לחשוב על האפשרות שבמקום למצוא את אבא הם ימצאו גופה.

אחר כך אמא הלכה לתחנת משטרה לתת תצהיר או משהו כזה ואנחנו נשארנו בבית לאיזה 20 דקות  ואז המטפלת של אחותי שהיא גם חברה קרובה של המשפחה הגיעה לקחת אותנו אל הבית שלה.

בזמן שאנחנו מחכות אצלה בבית עדיין ממשיכים לחפש את אבא אבל לפחות הוא ענה לאחד האס אמ אסים של אמא כך שזה הרגיע אותנו שהוא עדיין בין החיים אבל האס אמ אסים שלו לא היו כל כך מרגיעים.

מסתבר שהוא נסע לרבנות בתל אביב וחיכה שם עד שהיא תיפתח בגלל משהו לגבי לשחרר את אמא שלי...אחרי ארבע שעות או אפילו יותר של חיפושים דוד שלי (מצד אמא)מצא אותו ישן במכונית שלו ודיבר איתו.

לאחר מכן הם נסעו (אמא שלי,דוד שלי ואבא שלי) למחלקה הפסיכאטרית בבית החולים מסתבר שאבא שלי חולה במחלת נפש שקוראים לה דיכאון, כן מסתבר שזו מחלה.

רק עכשיו חזרתי הביתה ומשום מה אני לא שמחה כמו שחשבתי שאהיה, אני לא מבינה איך הוא היה יכול פשוט ככה לעזוב אותי? אני לא חשובה לא מספיק? הוא לא אוהב אותי מספיק?ומה לגבי אחותי וההורים שלו שגם ככה איבדו בן אחד והוא האחרון שנשאר להם?

אני לא יודעת מה אני מרגישה עכשיו אני לא מתלחה להבין אם אני כועסת עליו שהיה מוכן לנטוש אותי ואת כל משפחתו פשוט ככה או שאני מרחמת עליו ועצוב לי שהגיע למצב הזה. אני פשוט רוצה לצרוח אבל שום הגה לא יוצא מהפה...

אני פשוט לא יודעת מה לעשות עכשיו לי בא להתאבד פתאום....