נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

המבט. 

זהו, תשאיר את זה ככה בבקשה,

גם אל תענה לי על השאלה המטופשת האחרונה..

או שתענה, אבל זה לא יעניין אותי, אף תשובה.

כי רק המבט בבקשה. בנינו, זה מה שביקשתי.

אתה תנסה שוב בחינניות, זה היה לי די צפוי האמת

אבל הרגשתי בנוח כי תמיד אוכל להגיד לך שאתה זה שהתחלת,

אמנם אני המשכתי, אבל יכולת שלא למשוך לשם בצורה ברורה כל כך מלכתחילה.

לא ציפת לכזו תשובה, זה שם אותך על קוצים ואז היה ״המבט״

ואני כבר הבנתי וכבר יכולתי לקרוא הכל. אז עצרתי. או משהו בעדי.

אמנם אתה התחלת, אבל אני סיימתי,

ואתה בטח יודע שככה זה תמיד שאני.. אה לא, אתה חדש בעסק.

אז אני זו שבורחת אחרונה, משאירה רושם יפה ויוצאת, כי יש מצב שאני מבינה הכל ולא מסוגלת להכיל מעבר.

אני אוהבת שהכדור הזה בידיים שלי

או שאני לפחות מרגישה ככה

כי במציאות אני זו שאקבע

אבל הראש שלי צועד אלייך שוב ושוב

רק בגלל הרצון שלך. והמבט.

היכן היא פנימיות החיים שהייתה כל כך טבעית וללא שם?

מדוע צריך לקרוא לה בכלל? למה כל החשבונות?

רציתי לגדול ורק נגעתי יותר מידי,

יותר מידי בטבע.

הוא השתדרג כביכול,

אני טבע שהפך לטכנולוגיה,

הרבה יותר חכמה ומחושבת

אך אין בי את אדוות החיים הפשוטה.

הרגש, בא לפרקים. כל כך קצרים. כל כל הרבה פעמים, אך פרקים.

אני שולטת בימים אך לא במחשבות שבהם, אולי בכלל לא בזה ולא בזה.

אני שוחה במשימות זמניות, כל כל לא מרוממות.

לא תובעות. לא שיגרתיוות. לא מעבר. לא ארוכות.

תנועת הכיפוף מוכרת לי מרוב נפילות וקימות.

כואב לי הגב מההתכופפויות האלו. שדרת החיים לא יציבה.

פיסות הם חיי,

חיי כולם אולי...

כאב ועצב והתרגשות ופחד,

תקווה מעורה בחוסר אמונה, בריאליות.

אהבה שכוחה מאחור ומלפנים

אך אני תמיד באמצע,

מרגיש שתמיד באמצע הדרך.

בכל השביל שלי אני מתקדמת

בכל צעד לאמצע יותר משמעותי.

והוא עדיין לא הנקודה שאני צועדת אליה.

אולי.

תתפלא, אבל זה בדיוק מה שאני צריכה.

הטשטוש ואולי העייפות ממצבור שרק גדל בשקט

הם אלו שצריכים את זה.

את השקט הלא מהונדס,

את ״מריחת״ הזמן,

את הצורך לדבר עם אדם,

מבלי להבהל- מה זה אומר?

מבלי להבהל מהזמן כולו בכלל,

שהוא לא קיים כמו שכבר הסברתי,

הזמן אינו קיים.

"היי" את נורא קטנה, יש לי חברה את יודעת. ומה זה בכלל אכפת לך? את נורא קטנה.

גם לא כאילו שבנית על משהו, לא בנית על משהו, נכון?

נו, איפה אני מסתובב עם הראש... וודאי שלא.

"שומעת?" יש לי חברה כבר שנים היא כל כך חכמה ומקסימה, היא גם יפה ויודעת להסתובב נכון,

נפגשנו בבר והיא זו שפנתה אליי, מה שהופך את הסיפור למגניב,

אבל מה אני צריך סיפור מגניב? אני ממילא מעולם לא מספר אותו.

"אז מה המצב?" למה את מביטה בי בצורה כל כך תמימה? כאילו אין בנינו אף קשר,באיזה עולם את חיה גברת?!
מה גברת? התכוונתי ילדה, ילדה קטנטונת, חברה של אחי, ז''א התכוונתי אחות של החבר,

סתם התבלבלתי לרגע. כמובן אל תסיקי מכך מסקנות, לא שנראה שאת מסיקה.

למה את לא מסיקה?

את סתם עושה את עצמך כי את מרגישה בטוחה באזור הלא מחייב הזה,

את די יפה, אבל לא מידי. ראיתי יפות בחיי.

את כל כך ריקה על פי הסטנדרטים שלי,

וזה עדיין מעניין, הריק הזה כל כך מעניין, כי אין סיכוי שהוא ריק.

ואני בכלל לא בוער, כמובן שגם את לא,

אני רק מביט מהצד,

מסודר, גם את די מסודרת, המסלול הבטוח והרחוק שלך די ברור,

אני רק מביט. מביט ומחייך אלייך.

*************
נ.ב- אני לא רוצה להתגרות במזל, אבל... ישרא עוד באוויר?