נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

יכולתי לעבור המון רגעים שונים, מעניינים, חדשים- ולא לכתוב מילה.

אולי קצת רציתי להשאר במקום. לא לגעת בדברים. לא להתחייב למילים.

היה בי איזשהו פחד להכנס אל תוך הרגע, לגלות שהוא קצת יותר מפחיד מאיך שאני מעריכה אותו,

לגלות שהאדישות שלי אין בה אלא התעלמות מפיצוץ שממילא יבוא.

חשבתי שלא יקרה שוב דבר ננורא אם אשכח מהרצון לברוח וליפול ולהסתגר לבדי.

קיבלתי פלאפון חדש, אחרי שבועיים שנהניתי להיות עם אחד שלא נדלק.

זה הרגיש נהדר, הניתוק הלא מחייב. לא שאני מתעסקת בו המון ולא שיצאתי להתחבר לעצמי אבל שמחתי שאני לא רמגישה בחסרונו אפילו לא לרגע מהרגע שבו נאבדתי בטבריה לכיוון חוף שאני לא מכירה.

טוב טוב, אני מתחילה לדבר יותר מידי, ללא עניין מיוחד. ללא עניין פשוט.

רק- שיש בי פחדים ואין לי מה להתלונן כי אלו אתגרים שאני בחרתי ואני התעקשתי להכנס אליהם ועכשיו אם רק אצייץ יהיו תגובות בסגנון של "אז למה בלבלת לנו את המוח?! תעשי טובה, עד שנלחמת על זה כל כך, עד שעשינו את זה" וכ'ו. וזה לא שאני מתחרטת על הבחירה שלי, התעקשת על דבר שבאמת רציתי והאמנתי בו, אבל זה שעכשיו, יחד עם הרצון להצליח, יש בי גם פחד פשוט להיות כישלון. לסבול מהניסיונות הרבים עד כדי פתטיות...

אני לא ביקשתי להחזיר את הגלגל לאחור- רק ביקשתי עידוד. ולא בטוח שיש לי ממי לבקש אותו, כי רוב האנשים שמודעים לקושי חושבים שאני מולכת בו.

אז מה היה השבוע הזה אם לא חשבון נפש אחד גדול? להתנתק מהעיר- ליומיים גם מהמשפחה- לשבוע נוסף מהעבודה- בלי החדר שלי והעיסוקים הברורים, אפילו עם טלויזיה וסרטי אגדות ודרמה קיטשית שהזכירו לי שמשם התחלתי לגדול, אשכרה.

ישבתי מול חופים, הבטתי בזריחות קצת בעל כורחי (כי לא היה לי פלאפון לשעון מעורר אז פשוט קמתי כשקמה השמש), אכלתי ירקות, ידעתי ששבת תבוא ולחדר שלי לא היו הרבה סיבות לבוא. 

אז חשבתי הרבה והאמת כן קצת כתבתי, אבל כי נדחקתי לשם, כי פחדתי והייתי מיואשת ואת מי אני מכירה יותר טוב מאת הדף והמחברת?

רציתי גם לא להיות אחראית לגמרי. לעשות מעשים שכשאני אחד מהצדדים ולהשאיר לצד השני חלק באחריות. לא ברור כמה נכון זה היה.

אני פה. קצת מסתחררת מזה שכבר תקופה קשה לי לכתוב אבל אני בכל זאת כותבת. הקצב אחר אבל עדיין הוא לא מעט.

אני מקווה שלא לאבד את עצמי בין שאיפות גדולות, כי לשאוף זה ממש אני, להגשים זה כבר חלק שאני צריכה להכיר את עצמי בו.

אני באמת לא מצילחה לכוון... ובניתי לעצמי כלים אדירים שיתנו לי את האפשרות לרוץ.

אבל לאן.