נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

בין היתר ובסופו של דבר, גם הוא יצפה לתשובה. כמו כולם.

הוא יחייך ויביט בעיניים ואני אמלמל בצרידות ״אני מפחדת להתקדם״

והוא ימשיך לחייך בהבנה. 

אבל זה לא ישנה את זה שהוא צריך תשובה.

מחכים ממני לאמירות חותכות, כאילו ידעתי אי פעם מה זה. להחלטות.

אני נעה ונדה, לא מסוגלת לעמוד במקום אחד, בודקת כל דבר. ואיך אבחר?

אני מפחדת להתקדם. אני מפחדת לקשור את עצמי.

״מי שקשר הוא מי שתיר אם יהיה צורך״ היא מזכירה לי.

ואני מהנהנת וחוזרת שוב לפחד.

״אורי, אני צריכה זמן. אני צריכה את הזמן. תן לי זמן אחרון מוגדר״

-״אני לא רוצה״

״אני צריכה יום להגיד בו את המילה האחרונה.״

-״זה ישנה משהו? זו הנקודה?״

אני יודעת שלא, יודעת שלא.

אני רוצה רק לחבק את החיים בלי מילים.

בלי הבטחות.

כי מה אני יודעת לשלב זה? מה אני אדע אי פעם?