נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

היכן היא פנימיות החיים שהייתה כל כך טבעית וללא שם?

מדוע צריך לקרוא לה בכלל? למה כל החשבונות?

רציתי לגדול ורק נגעתי יותר מידי,

יותר מידי בטבע.

הוא השתדרג כביכול,

אני טבע שהפך לטכנולוגיה,

הרבה יותר חכמה ומחושבת

אך אין בי את אדוות החיים הפשוטה.

הרגש, בא לפרקים. כל כך קצרים. כל כל הרבה פעמים, אך פרקים.

אני שולטת בימים אך לא במחשבות שבהם, אולי בכלל לא בזה ולא בזה.

אני שוחה במשימות זמניות, כל כל לא מרוממות.

לא תובעות. לא שיגרתיוות. לא מעבר. לא ארוכות.

תנועת הכיפוף מוכרת לי מרוב נפילות וקימות.

כואב לי הגב מההתכופפויות האלו. שדרת החיים לא יציבה.