נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

כבר המון זמן שאני רוצה להוציא ספר לאור.

בגיל צעיר יותר כמו גיל 9 זה היה  חלום פנטזי וחמוד שאני תמיד מעריכה ביותר והוא נמשך איתי עד היום.

כבר השלמתי 70% עם זה שאנשים שאני מכירה יקראו את הדברים שלי, פשוט ככה, הלב שלי יהיה כל כך חשוף (עודדתי את עצמי בזה שאדם קורא את עצמו יותר מאשר את הסופר בדרך כלל) אחרי זה השלמתי עוד קצת עם סוגיית הסינון שלי שכנראה לא חלה ברובה כשאני כותבת באנונימי או לעצמי.

אבל זה עדיין תקוע.

אני כותבת אותם קטעים קטעים, כשאין סדר כרונולוגי ביניהם, אבל נשמות הדמויות תמיד מחוברות, כל כך, בכל קטע, אפשר להנות מלקרוא את זה פשוט ככה, אבל זה לעולם לא יהיה ספר בצורה כזו לא מסודרת. 

אני צריכה 1. לעשות איזה סדר רציף שאין לי מושג מה הדבק הזה בין קטעים שיוצאים לי מהלב יהיה, כי צריך לכתוב קטעים מקשרים כדי שהקורא יבין את ההתפתחות, הוא לא בראש שלי. אבל קשה לי כל כך, תמיד לכתוב קטעים כאלו מרגישים לי כאילו אני מחייבת את עצמי לכתוב "למען הסדר הטוב" וזה מרגיש לי חרטוט.

2. אני צריכה להוסיף דמויות חוץ מאלו שאני מחוברת אליהן עד הסוף. אוף, זה כל כך חשוב, אני ממש צריכה להתחבר גם אליהן, אולי אני צריכה לחשב מסלול מחדש, אולי לא חייב להכניס כל דמות הגיונית, אולי אפשר למצוא קומבינה להפטר (להתעלם זו מילה עדינה יותר) מהם בשקט...

זה קשה העסק. אבל אני כל פעם מבינה כמה זה קשה וחוזרת לכמיהה הזו שוב.