"בהתחלה עוד היית קם לקראתי, היינו יושבים ליד הקבר שלך שהיה אז בעיקר פרחים ואדמה.
אני הייתי מספרת על הרשיון, החבר החדש, הבגרויות, אתה היית מקשיב, ואומר שלך די בסדר, רק קצת משעמם, וכשיורד גשם אז האדמה נרטבת וקר וחוץ מזה אף אחד לא בא לבקר אותך, כי אף אחד לא רוצה להירטב.
אני השפלתי מבט כי הרגשתי לא כל כך נעים אבל אתה חיבקת, אמרת שזה בסדר ושידעת שככה זה יהיה.
כשהייתי הולכת ממך עוד צעקת לי שאסתובב, שאביט בך, ואז היית מתחיל פתאום לעוף ככה סתם, פורש את הידיים לצדדים, מביט לצמרת של האורן וממריא, ממש כמו סופרמן.
"תראי," אמרת, "למדתי גם כמה סלטות חדשות".
אחר כך שמו עליך אבן לבנה נורא גדולה, ואתה קיטרת שהיא מפריעה לך לקום, ואתה לא יכול לשבת איתי כמו פעם וגם השכנים החדשים שלך אמרו שמינרלים באדמה נורא טובים לעור.
אז העדפת לשכב ואני הייתי באה בכל זאת, יושבת לידך, מלטפת לך את השיער, מחזירה באצבע את המשקפיים שנפלו לקצה האף. ואז זינקת פתאום, בדיוק כשהתכוונתי ללכת, והתעופפת קצת מעליי כדי שאדע שאתה מאושר, כי איזה אדם שיודע לעוף לא יהיה מאושר?
אמא ואבא עטפו אותך בהמון פרחים וצמחים כדי שיהיה לך נחמד וריחני. השכנים גילו לך בסוד שהם מקנאים קצת. אני כבר לא יכולתי לשבת לידך ורק שלחתי לך נשיקות מהאוויר ולך כבר לא התחשק לקום ולתפוס אותן, אמרת כל הזמן שאתה עייף, שאתה רק רוצה לישון, שזו בחירה שלך.
אז אני קמה בשביל לחיות, ואתה אח שלי, תישן לך בשקט, תחלום את החלומות שלך מתוקים מתוקים ואני מולך את החלומות שלי אגשים.
פשטת את בגדי המועקות ואני את בגד המציאות והנה נותרה לנו רק האהבה. "
מתוך "אנשים כותבים אהבה"
כינוי:
דְבַש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
