מִכְתָּב לְאָחִי

הוא סיפר לי איך זה מרגיש להיות שם לבד. שכבנו שנינו על הפיקה שעל הדשא והסתכלתי עליו:

עיניים ירוקות שרצות מצד לצד, מחפשות בכוכבים.

הייתה לי עוד פעם אחת, עוד הזדמנות אחרונה לקרוא בפניו.

חשבתי לעצמי שאני לא אתן לדמעות להרוס את הרגע הזה, לטשטש כשאפשר להביט בו ולראות בכזאת בהירות.

אבל לא יכולתי. הפה שלו הגה מילים שהיה בכוחן לפעור בתוכי בור, תהום.

הוא אמר שהוא מתגעגע לידיים של אבא, החמות.

הוא אמר שלפעמים הוא רק רוצה שאימא תיתן לו ללכת, שהיא תוכל להיות שמחה.

הוא סיפר שטוב לו, אבל שלפעמים עצוב.

והקשבתי בשקט, בלי לומר דבר. הדמעות זלגו על לחיי בלי קול.

הצלחתי לשחזר את הבלוג. 

חזר אליי הצורך לכתוב פה.

אם שנינו היינו יכולים לשבת לשיחה של אח ואחות, הייתי מספרת לך על הפחדים שלי.

הייתי מספרת שמידי פעם אני מפחדת לשקוע במחשבות האלו,

על כמה החיים לא הוגנים ועד כמה העצב עמוק

ומפחדת שהכעס יעוור אותי, שהשאלות יכרסמו בגופי ואאבד את עצמי בתוך סופת תהיות שמסתובבת סביב עצמה וסוחפת רחוק.

ואם היינו יכולים לשבת לשיחה הייתי אומרת לך את כל מה שאני לא מעיזה לומר:

שאני מקנאה באחים שרבים ריבים מטופשים כי יש להם עם מי, או שאני מסוגלת לבכות רק מלראות ילד קטן שמזכיר אותך.

שאני מתוסכלת כי כשאנשים אומרים "הוא בטח היה רוצה ש..." אני אפילו לא יודעת מה היית אומר או מה היית רוצה בשבילי, כי הייתי קטנה והיה לי כל כך מעט זמן להכיר אותך.

ואולי הייתי מעזה גם לומר שאני אוהבת אותך, מה שלא אמרתי אף פעם.

שכשאני רואה בתמונות את הזיק השובב הזה בעיניים הירוקות, את החיוך העקום והגומה בצד ימין, אני מאושרת מעצם העובדה שזכיתי לראות אותך חי ומקרוב.

וכשאני נזכרת ברגעים הקטנים שלנו ביחד, שעות ארוכות שהיינו יוצאים החוצה לדשא לשחק, או בכל הדברים שלימדת אותי לעשות, אני מאושרת מהזכות להיות אחותך הקטנה.

סוף סוף עשיתי את זה

אמרתי לך מה אני מרגישה

ואיך אני מרגישה

דברים ששמרתי בפנים כבר זמן מה

שאין  לי מקום להכיל

ואני מפחדת שלא תוכלי לקבל את זה

שתכעסי מידי

רק מקווה שתוכלי לראות שהחיים הם לא ספר

ולא שחור לבן

בקשר בין שתינו,כל אחת מחזיקה ברצונות ופחדים

בבעיות ורגשות שונים.

לפעמים זה מתנגש

אבל את חייבת לזכור,

זאת רק תקופה שתחלוף

דווקא חברות טובה נמדדת ביכולת שלנו לתת מקום

והחברות הזאת,היא שנשארת

לא החונקת והזקוקה

כי אני יודעת שאת זקוקה

גם אני זקוקה באופן כמעט נואש

הזמן הוא הפתרון הכי טוב שאני יכולה להציע

ולסמוך עליו,שיעשה את שלו.