מִכְתָּב לְאָחִי

כבר שכחתי איך זה להיות אהובה כל כך על ידי מישהו

איך זה לשמוע שיר שאת יודעת שמזכיר אותך למישהו, אפילו בשורה אחת

איך זה להיות ערה ב3 בלילה אחרי שיחה של שעות עם אותו אדם שמצחיק אותך ומשמח אותך, שמכיר בך את המקומות החשוכים ומאיר אותם, הולך לצידם בזהירות.

להתרגש, מאסמס שמזכיר לך שחושבים עליך, מחיבוק חזק שמלווה במילים "התגעגעתי אלייך"

איך זה לדעת שאת עושה למישהו טוב, כמו שהוא עושה לך.

כל הזמן אני מחפשת אחר האיזון הזה, אחר ההדדיות הזאת.

ויוצא שבסופו של דבר המאזניים מוטים אליי.

קשה לי.

לפעמים קשה לי לאהוב את עצמי

לפעמים מפחיד לי לאהוב את עצמי

אני מלאה בפחדים, בחרדות

ואני כועסת על זה, כועסת עליי.

כמה פעמים כבר רציתי להיות אחרת ולא הצלחתי לתפוס את הרעיון שאי אפשר, שזאת אני.

כמה פעמים כבר הרגשתי מוצלחת ומוכשרת ואז מיהרתי לדרוס את ההרגשה הזאת ולהזכיר לעצמי שלעומת כל זה יש את הפחדים האלה, שמונעים ממני כמעט הכל.

כל כך הרבה פעמים אמרו לי להפסיק לחשוב ולא להיות כל כך כבדה. ניסיתי, באמת. נורא רציתי.

אני רוצה להרגיש שזה בסדר שלוקח לי זמן, שזה תהליך.

אני מפחדת שלא אצליח להשלים את הפערים שהפחדים יצרו, שאנשים יאבדו סבלנות, יתאכזבו. אני אפילו אבין אותם.

אני מכירה את כל היתרונות והכישרונות שלי ולפעמים אני אוהבת אותם, לפעמים שמחה בי, רק ביני לבין עצמי.

הוא סיפר לי איך זה מרגיש להיות שם לבד. שכבנו שנינו על הפיקה שעל הדשא והסתכלתי עליו:

עיניים ירוקות שרצות מצד לצד, מחפשות בכוכבים.

הייתה לי עוד פעם אחת, עוד הזדמנות אחרונה לקרוא בפניו.

חשבתי לעצמי שאני לא אתן לדמעות להרוס את הרגע הזה, לטשטש כשאפשר להביט בו ולראות בכזאת בהירות.

אבל לא יכולתי. הפה שלו הגה מילים שהיה בכוחן לפעור בתוכי בור, תהום.

הוא אמר שהוא מתגעגע לידיים של אבא, החמות.

הוא אמר שלפעמים הוא רק רוצה שאימא תיתן לו ללכת, שהיא תוכל להיות שמחה.

הוא סיפר שטוב לו, אבל שלפעמים עצוב.

והקשבתי בשקט, בלי לומר דבר. הדמעות זלגו על לחיי בלי קול.

הצלחתי לשחזר את הבלוג. 

חזר אליי הצורך לכתוב פה.