מִכְתָּב לְאָחִי

הוא סיפר לי איך זה מרגיש להיות שם לבד. שכבנו שנינו על הפיקה שעל הדשא והסתכלתי עליו:

עיניים ירוקות שרצות מצד לצד, מחפשות בכוכבים.

הייתה לי עוד פעם אחת, עוד הזדמנות אחרונה לקרוא בפניו.

חשבתי לעצמי שאני לא אתן לדמעות להרוס את הרגע הזה, לטשטש כשאפשר להביט בו ולראות בכזאת בהירות.

אבל לא יכולתי. הפה שלו הגה מילים שהיה בכוחן לפעור בתוכי בור, תהום.

הוא אמר שהוא מתגעגע לידיים של אבא, החמות.

הוא אמר שלפעמים הוא רק רוצה שאימא תיתן לו ללכת, שהיא תוכל להיות שמחה.

הוא סיפר שטוב לו, אבל שלפעמים עצוב.

והקשבתי בשקט, בלי לומר דבר. הדמעות זלגו על לחיי בלי קול.

הצלחתי לשחזר את הבלוג. 

חזר אליי הצורך לכתוב פה.