מִכְתָּב לְאָחִי

אם שנינו היינו יכולים לשבת לשיחה של אח ואחות, הייתי מספרת לך על הפחדים שלי.

הייתי מספרת שמידי פעם אני מפחדת לשקוע במחשבות האלו,

על כמה החיים לא הוגנים ועד כמה העצב עמוק

ומפחדת שהכעס יעוור אותי, שהשאלות יכרסמו בגופי ואאבד את עצמי בתוך סופת תהיות שמסתובבת סביב עצמה וסוחפת רחוק.

ואם היינו יכולים לשבת לשיחה הייתי אומרת לך את כל מה שאני לא מעיזה לומר:

שאני מקנאה באחים שרבים ריבים מטופשים כי יש להם עם מי, או שאני מסוגלת לבכות רק מלראות ילד קטן שמזכיר אותך.

שאני מתוסכלת כי כשאנשים אומרים "הוא בטח היה רוצה ש..." אני אפילו לא יודעת מה היית אומר או מה היית רוצה בשבילי, כי הייתי קטנה והיה לי כל כך מעט זמן להכיר אותך.

ואולי הייתי מעזה גם לומר שאני אוהבת אותך, מה שלא אמרתי אף פעם.

שכשאני רואה בתמונות את הזיק השובב הזה בעיניים הירוקות, את החיוך העקום והגומה בצד ימין, אני מאושרת מעצם העובדה שזכיתי לראות אותך חי ומקרוב.

וכשאני נזכרת ברגעים הקטנים שלנו ביחד, שעות ארוכות שהיינו יוצאים החוצה לדשא לשחק, או בכל הדברים שלימדת אותי לעשות, אני מאושרת מהזכות להיות אחותך הקטנה.