מִכְתָּב לְאָחִי

אני מסתכלת על התמונה המשפחתית שלנו, שבה כולנו יושבים על המדרגות המובילות לחצר האחורית שלך.

כל הנכדים שלך, ואת שמנסה לחבק כמה שיותר.

תמיד היית אישה של משפחה, אימא וסבתא שאין לה גבולות, שלא יודעת מה זה לחשוב על עצמה.

ואני זוכרת,

כשהייתי קטנה, תמיד באת להשגיח עליי כשההורים יצאו והיינו משחקות שעות בארץ עיר ורואות היפים והאמיצים וצוחקות מהטמטום.

ברגע שהייתי חולה היית מופיעה בדלת הבית שלנו עם סיר של מרק עוף טעים, שרק את יודעת להכין.

ותמיד התלהבת ממני, דאגת להגיד לי כמה אני יפה ואהובה. תמיד היית המקום הבטוח שלי, לברוח אליו כשקשה.

אבל השנים עברו ושתינו גדלנו.

ונעשית אישה חרדתית, קשה, מרה. הזקנה הפילה אותך לדיכאון כבד ואני כבר בקושי מוצאת בך את מי שאהבתי כל כך.

קשה לי איתך. קשה לי לראות אותך בקושי הולכת, קשה לי לשמוע כמה אני לא דואגת לך ולא אוהבת אותך וקשה לי גם לבוא לבקר אותך ולהיעקץ מהמילים שלך. קשה לי עם הביקורת המכוערת שלך כלפי אנשים, הדאגה הזאת שלך שחונקת,

אני מרגישה שאני בן אדם נוראי.

והתמונה האחרונה שחקוקה לי בזיכרון היא הפעם ההיא שישבתי בסלון שלך והקראתי לך את המכתבים הישנים שהייתי כותבת לך, בגיל 7 ואת בכית, ואמרת שחבל שגדלתי.

וברגע הזה גם אני חשבתי שחבל שגדלתי.

אחרי הריחוק הגדול שנוצר בנינו, אני מנסה שוב להתקרב, אבל אי אפשר לברוח מהמילים הקשות שלך, מההאשמות והביקורת.

אני כבר לא יודעת מה להרגיש, הלוואי שהייתי הנכדה שהיית רוצה, הלוואי שלא הייתי מאכזבת אותך, הלוואי שלא הייתי מושא להשוואות.

אני אוהבת אותך,

אבל אני לא יודעת איך לספוג את זה, איך להכיל.