מִכְתָּב לְאָחִי

אוהבים אנשים שאיתם אנחנו מגיעים להיות האנשים שדמיינו לעצמנו, שרצינו להיות.

ואת זה הבנתי אתמול כשישבתי עם חברה, הסברתי לה למה אני כל כך אוהבת אותך:

הסברתי לה שהייתה לנו כימיה כזאת טובה, שקראת לי את הראש והלב, את רוב המחשבות.

הסברתי שהגעת בדיוק בזמן, כי לרגע התחלתי להאמין שכבר לא יהיה מי שיבין אותי ויקבל אותי באופן שלם.

עשית למעני אפילו יותר ממה שיכולתי לצפות, תמיד שלחת סימן שאת שם, שאת איתי.

והרגשתי אהובה, והרגשתי מיוחדת. 

וכשהמשפט הזה נאמר אתמול, הבנתי שהוא נכון כי כשהייתי לידך תמיד הרגשתי שאני מגשימה את החלומות שלי

ומתקרבת צעד צעד להיות האדם שאני מדמיינת לעצמי.

אבל מה עושים כשאת פשוט נעלמת והכל מתפוצץ בפרצוף?

מה עושים כשמאבדים חברים שלידם זה מרגיש בטוח להיות הכי אמיתיים שאפשר?