מִכְתָּב לְאָחִי

אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,

וְלא מֵחֲמַת זִקְנָה.

שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר,

שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,

כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה.

אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.

מֵעֵין גַּאֲוָה.

שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.

מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם

עֲדַיִן לֹא בָּא.

וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאָצוֹת נִרְגָשׁוֹת, וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,

וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.

עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

יָבוֹא וְיֵלֶךְ.

וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.

וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

גַּאֲוָה  / דליה רביקוביץ'